סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורם של רות ומאיר פלמון (פלנבאום)
משפחת פלנבאום, אהרון ז"ל ופיגה ז"ל והבנים מאיר (אנוכי) וישראל, חיה לפני המלחמה בסוצ'בה והיתה מעורבת בחיי הקהילה במקום. להורים היו בסוצ'בה מפעל לייצור נרות וסבון וחנות באותו ענף.
מאיר פלמון
למדתי בבתי ספר שונים - לאחרונה בתיכון "שטפאן צ'ל מרה" והייתי בתנועת נוער "בני עקיבא" שהיתה דומיננטית במקום.
כמו כולם הוגלינו לטרנסניסטריה, קודם למוגילב ומשם לכפר בשם זגוראי. שהינו שם כל התקופה (הסבתא נפטרה שם), עברנו את כל התלאות כמו כולם וב 1944 חזרנו לסוצ'בה וגרנו ברחוב הרפובליקה.
ישנן דעות שיהודי סוצ'בה המבוגרים, שלמדו בבתי ספר בשפה הגרמנית הרגישו עליונות. השפה והתרבות הגרמנית, נחשבה בעיניהם כעליונה מה שהקנה להם מעמד מיוחד (וזה נכון לגבי כל יהודי בוקובינה).
כשבע שנים אחרי שחזרנו מטרנסניסטריה הצלחנו לקבל אישור עלייה ועלינו ארצה בספטמבר 1951. בנמל חיפה שפכו עלינו די די טי ולא התלוננו. גרנו בנהריה. אבי ז"ל עבד בעבודות דחק ולא טען על קיפוח. אני שירתתי ביחידה קרבית בחיל השריון. בגמר הצבא, התחלתי לעבוד בביטוח לאומי שם שימשתי כמנהל הסניף בגליל המערבי עד לפרישתי לגמלאות בשנת 1996.
יש לנו שני ילדים: אמיתי - מהנדס מחשבים נשוי לשרון מהנדסת אלקטרוניקה, גרים בכפר סבא ולהם 3 ילדים. נאוה - מורה, נשואה לרופא ואם ל 3 ילדים והם גרים בארצות הברית.
הורי נפטרו בארץ, אך הספיקו לכתוב מסמך על מה שעבר עלינו בטרנסניסטריה, לפי בקשת המוסד "יד ושם". עברנו את תלאות המלחמה בטרנסניסטריה ובמקום להגיע למנוחה ונחלה, אנחנו ממשיכים גם כאן במלחמות אך הפעם זה שונה ואין להשוות לתקופה ההיא.
|
