סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של צבי פורר

סוצ'בה שלי...

שמי צבי פורר בן לשלמה פורר ז"ל, יליד סוצ'בה, וחיה פורר ז"ל, ילידת בורדוז'ני. אח של מרגלית (פרלה) חונה ז"ל מצד אבי, שהתייתמה מאמה ייטי לבית בליי ז"ל בטרנסניסטריה.












צביה (פלץ) וצבי פורר

אבא כאיש דתי, היה במשך כל השנים הזכורות לי, גבאי בית הכנסת בסוצ'בה, תחילה של בית הכנסת "בית מדרש" (שהיה מול בית הכנסת הגדול) ולאחר הריסתו, גבאי "בויז'ניצר שיל". כדי שלא יצטרך לעבוד בשבת ובחגים, בחר אבא בעבודה כאחראי על השקילות, תפקיד שאִפשר לו לקחת את היום החופשי בשבת ובחגי ישראל.
נולדתי בשנת 1947 בדור שאחרי מלחמת העולם השנייה, אך השואה השפיעה גם עלינו. אני זוכר את רוב החברים שלי כבנים יחידים וילדים שגדלו ללא סבא וסבתא, כיוון שאלה נפטרו בטרנסניסטריה ובדרך כלל מקום ותאריך קבורתם לא ידוע.
למדתי בבית הספר הקרוי "בית הספר לבנות" ומחצית מהכיתה היו יהודים. התלמידים הטובים ביותר היו היהודים וגם גברת ויגדר מנהלת בית הספר היתה יהודייה.

אני זוכר שביום כיפור ארגנתי שכל היהודים לא יגיעו ללימודים. כל הילדים היהודים, כולל אלה שלא היו דתיים, הסכימו למהלך, כי הרי כולם שמחים לא לבוא לבית ספר. למחרת היום נקראתי לחדר המנהלת שביקשה ממני לא לעשות דברים דומים בעתיד. אני רוצה להזכיר כאן גם שתי מורות יהודיות שהיו לנו גב' שמטרלינג מורה לרוסית וגב' שמלצר מורה להיסטוריה.
לשמחתי הורי דאגו לכך שאלמד עברית ואדע להתפלל עוד ברומניה. בהיותי בן שלוש למדתי תפילה בחדר אצל המורה זוננשיין ואשתו ובגיל מבוגר יותר אצל המורה ויז'ניצר. אני זוכר היטב את המורה שלי לעברית, ארתור שפירא, שבזכותו בהגיעי לארץ בשנת 1964, יכולתי להתקבל ישירות לבית הספר התיכון ללא צורך באולפן לעברית. אני מאמין שהידע בעברית הועיל גם לקבלת תעודת בגרות טובה שאִפשרה לי להמשיך לימודי בטכניון בחיפה בפקולטה שבחרתי.
עבורי סוצ'בה היא לא רק העיר שבה נולדתי אלא הרבה יותר מזה. האנשים, ובמיוחד היהודים שחיו בה, ושתודות לתפקיד אבי ז"ל כגבאי בית הכנסת הכרתי את רובם, קרובים ללבי. אני שמח ומתרגש מאוד בכל פגישה עם מישהו משם.
לשמחתי גם התחתנתי עם ילידת סוצ'בה, צביה הרמה, בת ללודויג אליעזר ואוגוסטה פלץ ז"ל. לא הכרנו זה את זו בסוצ'בה אך בהיותנו ילידי אותו מקום, השפה, הביטויים והמאכלים היו משותפים לנו.

מקומות כמו המצודה (צ'טטה), זמקה, החורשה-"פדוריצ'ה", הם עבור שנינו לא רק שמות מקומות, אלא נושאי אותן המשמעויות וזיכרונות ילדות. בקיץ 2002 חזרתי עם אשתי וחברת ילדות - רייזלה שאואר לסוצ'בה. למרות שחלפו 40 שנים שבהן לא הייתי שם, ואף על פי שהבתים שלנו נהרסו והעיר גדלה מאוד, נשארו הריחות, המקומות המוכרים, שארית הקהילה היהודית ובית הקברות היהודי (לצערינו מוזנח). שמחתי שהחלטתי לבקר בסוצ'בה ואני אף מקווה להראות את כל המקומות גם לילדינו, כך שגם הם ירגישו כממשיכי יוצאי סוצ'בה.