סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפוריהם של עדה וחיים (זוניו) נוי (נויברגר)

את החינוך היהודי שלי בסוצ'בה קיבלתי אצל מורה פרטי וגם בתלמוד התורה אשר שכן במבנה שיוחד לחינוך היהודי והעברי בעיר והוא כלל שלוש כיתות לבנים, גן ילדים וכיתות לבנות (בית יעקב). את הבנים לימדו המורים: וייסברג, קרטן ומילר ז"ל. המורה מילר דיבר עברית שוטפת (נדמה לי שהיה פעם בארץ ישראל) והמורה וייסברג התמחה בהוראת גמרא ותורה. הוראת העברית, התנ"ך והתלמוד התנהלה בשעות אחר הצהריים בתלמוד תורה הנ"ל (כי בבוקר למדו רוב התלמידים בבתי ספר ממלכתיים רומניים) והלימודים התחילו בשעה 4 אחר הצהריים ונמשכו שלוש עד ארבע שעות.











עדה וחיים נוי (נויברגר)

החינוך הממלכתי היה חובה בבית ספר יסודי ואחרי ארבע שנים עברתי לכיתה א' בבית ספר תיכון, מתוך שמונה שנים עד לבגרות. זכורני שלכיתה א' תיכון נכנסו במחזור שלי למעלה מ 30 תלמידים יהודים ואת הכיתה השמינית (עם בגרות) סיימו 4 בלבד. רוב התלמידים היהודים הוכשלו על ידי המורה האנטישמי קרלן (שהיה חבר פרלמנט מטעם מפלגת קוזה האנטישמית).
זכור לי שבבית הספר הממלכתי ניתנו הרבה שיעורי בית, אותם הכנו עד שעות הלילה המאוחרות. בכיתות התיכון הגבוהות יותר, לא היתה לי עוד אפשרות להקדיש כל כך הרבה שעות אחר הצהריים ללימודי היהדות ולכן החליטו הורי לשכור את המורה וייסברג שלימד אותי בשעות אחר הצהריים בביתנו. הוא היה תלמיד חכם ידוע, התקשה בעברית המדוברת, לכן אמי ז"ל עמדה על המשמר שידבר איתי עברית בלבד.
מסתבר, שלימוד כזה מימי ילדות ונערות לא נשכח, למרות התלאות שעברנו בתקופת מלחמת העולם השנייה. כשהגענו ארצה בסוף 1948 דיברנו רעייתי ואנוכי, עברית שוטפת עד כדי כך שבמכס חשדו בנו שאנחנו יורדים שחזרו ארצה ורוצים לחמוק מתשלום מכס.

על משפחת שוורץ
 (עדה נוי - אידלה בת יואל דוד שוורץ ווִיקה לבית פלץ)

אחת המשפחות היהודיות הענפות בסוצ'בה, היתה משפחת שוורץ שכונתה "די פּוילישע", כינוי שמצביע על מוצאם. אם המשפחה, דבורה שוורץ ז"ל היגרה לסוצ'בה מפולין, עם חמשת ילדיה, אחרי שהתאלמנה. היא מצאה עבודה, לפרנסת המשפחה, אצל בן דוד (שמשון צברלינג), שהיה בעליה של מטויה קטנה בסוצ'בה (בחצר בית הכנסת של רב יענקלה מוסקוביץ').
ארבעה מבני המשפחה הקימו את בתיהם בעיר: מאיר שוורץ, יצחק שוורץ, יואל דוד שוורץ ואסתר קרניול (הבת החמישית, חיה ולה סגל, גרה בפוקשני). כולם היו בעלי חנויות כמו רוב יהודי העיר. הם היו שומרי דת אדוקים וחינכו את ילדיהם ברוח יהודית דתית וציונית.
חלק מצאצאי המשפחה עלו ארצה עוד בשנות ה 30, חלק קטן היגרו לארצות רחוקות ואלה שחזרו מטרנסניסטריה, עלו ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה. רוב צאצאי משפחת שוורץ, חיים כיום בישראל.


גן הילדים היהודי בסוצבה
(עדה נוי)

ברצוני גם לכתוב משהו על החינוך היהודי בעיר, שבו טיפלה ה"יידישע קולטוס גמיינדע" ופעילותה היתה ברוכה וראויה לשבח. בין המוסדות החינוכיים היהודיים זכור לי במיוחד, גן הילדים של הקהילה, עם הגננת הגב' בלנקה איזוליס, אישה מסורה שהקדישה את עצמה, לחינוכם של פעוטות יהודיים בעיר. היא עבדה בשתי משמרות ביום, לפני הצהריים למדו הילדים הקטנים יותר ואחרי הצהריים הגדולים יותר. הפעילות בגן היתה רב גונית והדגש הושם במיוחד על העברית והציונות. כולנו זוכרים מאז את השירים בשפה העברית שלמדנו בגן כגון "הו ארץ מולדת את ארץ נחמדת..." או "חושו אחים חושו... לארץ אבותנו...". גם השפה הרומנית לא הוזנחה (שירים כגון Alunelu) והיתה בכך תרומה ליכולתנו להשתלב בבית הספר הממלכתי הרומני, כי בבית השפה המדוברת לא היתה רומנית, אלא גרמנית ויידיש.


כל דיכפין
 (עדה נוי)

בילדותי ביליתי הרבה בביתו של הרב יעקב מוסקוביץ' ז"ל "רב יענקלה", עקב היותי חברה של בתו מרים יהודית. היה זה בית גדול עם הרבה חדרים אך לחדרו של הרב עצמו לא נכנסו ללא רשות או הזמנה. הכבוד שהבריות רכשו לרב היה גדול מאוד.
הרשימה אותי במיוחד הכנסת האורחים הנהוגה בבית זה. במשך כל שעות היום יכול כל דיכפין, לקבל שם ארוחה חמה והרבה עוברי אורח ידעו על כך. העובדים, בהדרכתה של הרבנית פסיאלה טובת הלב, עמלו ברוב שעות היום בבישולים והכנת הארוחות שהוגשו לכל מבקש. מסתבר, שעם רבנים כאלה אין צורך בבתי תמחוי, כל ההערכה מגיעה על כך.