סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של משה נדיר - נידרהופר

(בסיוע אחותו זהבה שטיינר)

תולדות משפחת נידרהופר (Niederhoffer)

אבי שמעון נידרהופר, במקור מסביבות שוץ, נפטר בגטו מורפה. אמי חיה אסתר נידרהופר לבית ריגלר מ גריניצ'ני/רדאוץ, הספיקה לעלות ולחיות בישראל ונפטרה בארץ.















משה נדיר

נולדתי בכפר קטן בשם דנילה ליד העיר שוץ, כפר של דוברי אוקראינית, שבו היינו משפחה יהודית יחידה. בתור משפחה יהודית דתית, החיים בכפר לוו בקשיים רבים. את רוב השבתות כפי שזכור לי, בילינו בכפר סמוך האטנה, אצל משפחת וסרמן (אהרון לייב ז"ל, טאובה ז"ל, מיילך ז"ל, גיזיה ז"ל, סופי ז"ל ומוטי יבל"א). בדרך כלל התארחנו אצל ה"וסרמנים" כבר מיום שישי, אך במקרים רבים עשינו דרכינו לשם, ברגל, מוקדם בבוקר שבת, כדי להספיק ולהגיע לתפילת שחרית.
אמי ז"ל ניהלה את החנות היחידה בכפר דנילה ואת בית המרזח - ה"קריצ'מה" בעבור הגויים. אבי ז"ל היה סוחר גדול ועסק באספקת עצים, תפוחי אדמה ומוצרי מזון אחרים לחלקים שונים ברומניה.
את ילדותי עד גיל 6-5 ביליתי לרוב עם ה "שקוצים" בכפר, ואיתם דיברתי בשפת אמי - דיאלקט תערובת של אוקראינית, רומנית, גרמנית ויידיש. ב 1937 התרבו הקשיים והחיים בכפר הפכו לבלתי נסבלים.


קורות המשפחה בשנים שלפני המלחמה (1940-1937)

בעקבות כל אלה עברנו לשוץ העיר, לבית משלנו, שאותו רכש אבי עוד בתחילת שנות ה 30. הבית היה ממוקם ברחוב הראשי - "האופטשטרסה" (Regele Ferdinand 11). היה זה בית גדול בן שתי קומות: בקומה העליונה היו חדרים רבים עבורנו, בקומת הקרקע היתה דירה נוספת שהיתה מושכרת וחנות גדולה שאותה השכרנו למרטין הרר משוץ.
אני זוכר את חנוכת הבית שאותה חגגנו ברוב פאר והדר ובנוכחות משתתפים רבים וביניהם הרב הגר הזקן, שהגיע במיוחד מויז'ניץ, ואורחים רמי מעלה נוספים. חקוק בזיכרוני ה"קמע" שקיבלתי בחגיגה מידי הרב הגר. הקמע אבד בדרך לטרנסניסטריה, לצערי, אבל אולי בזכותו נותרנו, בחלקנו, בחיים ושרדנו את המלחמה ואת השואה.













משפחת נידרהופר

ביתנו בשוץ כבר לא קיים - הרומנים הרסו אותו בשנות ה 70 ובנו במקומו את מדרחוב העיר ושורת בתים בני 5 קומות. עוד אספר, כי לפני חמש שנים, בביקור ראשון ברומניה מאז אותם ימים, השגתי באמצעות פקיד זוטר מהטאבו הרומני, ובאמצעות קצת שוחד (כמה שטרות שהועברו מיד ליד) מסמכים שונים להוכחת הבעלות שלנו על הבית:
(1) חוזה מ 1932 על רכישת הבית בחתימת אבי ואמי ז"ל.
(2) מסמך משנות ה 50 שעל פיו הפקיעו שלטונות רומניה את הבית, בהעדר הבעלים.
(3) צו הריסה של הבית משנות ה 70 לצורך שיקום הסביבה ובניית המדרחוב.

מצבנו הכלכלי היה טוב. אבי היה סוחר "אנגרו" מצליח ויחד עם שותפו הפריץ - הברון קפרי, הם סיפקו עצים, תפוחי אדמה ומוצרים אחרים לחלקים אחרים ברומניה. אפילו היה ברשותנו טלפון בבית, שבעת ההיא היה מוצר מותרות. היתה זו שלוחה של טלפון מהמרכזייה העירונית ואת כל השיחות הנכנסות והיוצאות ביצעה טלפנית.


הגירוש לגטו לטרנסניסטריה ב-1941

בסתיו 1941 גורשנו ככל יהודי בוקובינה לאוקראינה/טרנסניסטריה. אני זוכר את קרונות המשא, שבהם הובילו אותנו לנהר הדנייסטר, את המעבר למוגילב, ואחר כך לגטו במורפה.
אבי, בעל החושים המסחריים המפותחים, פתח מיד אטליז בשר כשר עם שותף והשתדלנו לשרוד ולהתקיים. אך מזלו של אבי לא שיחק לו ובתנאי ההיגיינה הירודים שבהם חיינו, באותה העת, הוא נדבק במחלת טיפוס הבהרות וביום ה 8 של פסח 1942 (מוצאי הפסח שלנו), נפטר אבי והותיר אותנו: אימא אלמנה ושני יתומים, להמשיך ולהתמודד עם קשיי החיים בגטו.
אמי הפעילה מאמצים ובזכות קשרים מיוחדים, העבירו אותנו לגטו בדז'ורין, שם שהתה כל משפחת אמי: הדודים ריגלר ופוקס. את הזמן עד סוף המלחמה עברנו שם, תוך התפרנסות ממכירת בגדים ישנים שלנו ושל אחרים, כדי לשרוד.


תום המלחמה - 1944

ב 1944, כאשר הסתיימה המלחמה, החליטה המשפחה לחזור לרומניה. קנינו עגלה וסוס, העמסנו את המיטלטלים וערכנו מסע חזרה לרומניה שנמשך כשבועיים, המבוגרים צעדו ברגל, והילדים בחלק מהזמן בעגלה. בהגיענו לליפקני בגבול רוסיה-רומניה התבשרנו כי הגבול סגור, אין מעבר לרומניה ונדרשנו להתרחק כ 25 ק"מ מקו הגבול. כשגם הניסיונות שלנו לעבור את הגבול במקומות אחרים לא עלו יפה, התיישבנו בעיר בריצ'ני בבסרביה, שם שהינו למשך שנת גלות נוספת. שנה זו עברה ללא לחץ של קלגסים רומנים.
בקיץ 1945, לאחר התערבות הג'וינט ומנהיגות יהודי רומניה בבוקרשט, חזרנו סוף סוף לשוץ. חזרנו לבית שלנו, ומצאנו אותו הרוס בחלקו האחורי. אנו מעריכים שההרס נבע מניסיונות הגויים לחפש מטמון בקירות. בדרך זו, הם חשבו, אבי החביא כסף, אך לצערם הם לא מצאו דבר.
אבי אכן היה אמיד, הוא השאיר כספים רבים אצל השותף שלו הברון קפרי. לצערנו כשחזרנו אחרי המלחמה, התכחש הברון לעניין והשיב פנינו ריקם, למעט פרוטות מעטות שקיבלנו ממנו.


סוף הסיפור ועלייה לארץ ישראל

בילינו 3 שנים נוספות בשוץ, אני ואחותי למדנו בבית הספר התיכון היהודי.
עליתי ארצה ב 1947, באמצעות עליית הנוער, בדרך שהיתי 16 חודשים בפנימייה בהולנד. לישראל הגעתי ב 1948, לאחר הקמת המדינה. אחותי זהבה עלתה דרך קפריסין באמצעות האוניות: פאן קרשצ'נט ופאן יורק והגיעה ארצה ב 1948 עוד לפני קום המדינה. אמי ז"ל הצטרפה אלינו רק ב 1951.


כמה מילים על הרומנים ושלטונות רומניה

הרומנים לא היו "כל כך נחמדים" - כפי שהם מנסים להצטייר היום - בלשון המעטה. ברוב זמן מלחמת העולם השנייה, שיתפו הרומנים פעולה עם מכונת ההשמדה הנאצית, הקלגסים הרומנים לא היו שונים הרבה בהתנהגותם, משותפיהם הנאצים. בסוף המלחמה הם הפכו את עורם וחברו לבנות הברית, בשום פנים ואופן אין זה מזכה אותם בדבר. על השלטונות הרומנים לקחת אחריות על מעשייהם הנפשעים בזמן המלחמה, ולהפיק לקחים לדורות הבאים - גם היום לא מאוחר. חשוב שהרומנים יחזירו ליהודי רומניה את רכושם הגזול, או יפצו אותם בערכים ריאליים של היום - רכוש ניתן להשיב, חיים כבר לא!
אנו יהודי רומניה חייבים לזכור לעד את אשר עוללו לנו הרומנים, בעת מלחמת העולם השנייה. לא נשכח ולא נסלח לעולם.