סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של יוסל'ה כרמין

התבגרות מזורזת

הגענו לתחנה הסופית: אטאקי. ירדנו לשפת נהר הדנייסטר הרחב, האדמה היתה בוצית, בתי העיירה היו קרובים לקו המים. הערב ירד ולא מצאנו מסתור אלא בתוך בית הרוס בלי גג מעלינו. עד מהרה הצטופפנו ונרדמנו כשהחבילות למראשותינו. זרזיף דק ירד עלינו לפנות בוקר, הרטיב אותנו והעיר אותנו לקראת יום חדש. מוקדם בבוקר התקבלה הוראה שכל ראש משפחה יביא את דברי הערך ואת הכסף הרומני ויתייצב לפני הרשויות שישבו ליד שולחן. את דברי הערך מוסרים תמורת קבלה ואת הכסף צריך להחליף למרקים - נייר מודפס שהגרמנים הכינו לשימוש בשטחי הכיבוש. לנו לא היה רכוש רב, לכן הוטל עלי להסתיר צרור קטן עם כמה טבעות זהב ושעון ואבא התייצב והחליף כמה שטרות של כסף רומני למרקים. כל מי שמסר את רכושו היה רשאי לעלות למעבורת עם משפחתו. המעבורת היתה רפסודה עשויה עץ, בלי דפנות כלל, שנמשכה באופן ידני מגדה אחת לשנייה על ידי כבלים מתוחים בין שני צדי הנהר.
בגדה השנייה של הנהר נראתה העיר האוקראינית מוגילב, לשם היינו צריכים לעבור. המעבורת התחילה לשוט באטיות והעבירה אנשים. כשהגיע תורנו החיילים דחפו אותנו תוך צעקות וגידופים לעלות ולהצטופף. משפחתנו הייתה מורכבת מאם, אב וארבעה ילדים. נדבקנו אחד לשני ושמרנו על מרווח קטן בינינו לבין קצה הרפסודה הנושקת למי הנהר העכורים הזורמים לאטם מתחתינו. מאוחר יותר באותו יום שמעתי את המבוגרים מדברים ביניהם ומספרים על יהודים בני העיר שהרגישו את הצפוי להם וקפצו למים העמוקים.
הגדה האוקראינית של נהר הדנייסטר היתה בוצית וטובענית. ברגע שהמעבורת נגעה באדמה, החיילים שליוו אותה פתחו בצרחות אימים, לגרש ולזרז אותנו לרדת ולהסתדר בשורות. כל אחד מבני המשפחה לקח את הצרור שלו ונכנס לשורה. נשמעה פקודה וכל השיירה, מבוגרים, זקנים וטף הובלה דרך רחובות העיר עד שהגענו למקום עם שערים גדולים שנפתחו לרווחה לקבל את המשלוח החדש.
ראיתי לפני בניינים מאורכים רבים בשתי קומות. אנשים מבוגרים וילדים יצאו, נכנסו והסתובבו סביבם. מראה פניהם עצוב ומסכן ולבושם בלויים. הכניסו אותנו לאחד הבתים שכלל אולמות גדולים. מצאנו לנו מעט מקום סמוך לאחד הקירות והורדנו מכתפנו את צרורותינו הדלים.
מעשה ראשון שעשינו היה לחפש את משפחות האחיות של אימא ואת אביה, סבא שלי שגורשו יום לפנינו מהעיירה בורדוז'ני המרוחקת 4 ק"מ מעירנו סוצ'בה. מצאנו אותם בפינת אחד האולמות ותוך חיבוקים ובכי סיפרנו אחד לשני את קורות המסע.
מהם שמענו שהמקום הזה הוא קסרקטין לשעבר של הצבא האדום. כל יום מגיעים אלפי אנשים מעבר לנהר וכל בוקר יוצאות שיירות - קונבוי מלוות חיילים. לאן יוצאות הם לא ידעו להגיד אבל שמועות הגיעו שהם הולכים במשך שבועות ברגל וכל מי שאינו יכול ללכת ומפגר אחרי השיירה או יושב בצד הדרך, יורים בו.
אחרי שכל המשפחות התקבצו במקום אחד והמשיכו את הסיפורים יצאתי לבדי לתור את הקסרקטין. הייתי ילד סקרן מאוד וכל דבר עניין אותי. במחנה מוגילב היו כמה וכמה בניינים ענקיים והשטח כולו היה מגודר בגדר תיל. הכניסה והיציאה היו דרך אותו שער דרכו נכנסנו בבואנו והוא היה שמור היטב. כאן ראיתי בפעם הראשונה מראות שהפכו להיות המציאות מאותו יום ואילך. יהודים התהלכו יחפים ובלויים. הם נראו אפורים מלכלוך ומרעב. היו אלה שרידי שיירה של יהודים מבסרביה שהיו חודשים בדרך והוחזקו במחנה יידינץ. אחרי כן שוב הלכו ברגל בלי אוכל ובלי מים עד שהגיעו לכאן.
אנחנו לעומתם נראינו "גבירים". עדיין בגדינו נאים ועדיין יש עמנו צידה לדרך. זכורים לי ילדים קטנים, מזי רעב, מושיטים יד ומבקשים "א שטיקעלא ברויט". זה קרה בזמן שישבנו על הרצפה ואכלנו לחם עם ריבה. אימא נתנה להם, היא עדיין לא הבינה שבעוד מספר ימים, כשתיגמר הצידה שלקחנו איתנו, אנחנו נראה בדיוק כמוהם. באותו לילה ישנו על הרצפה לבושים בבגדינו.
לפנות בוקר התעוררנו בבהלה לקול צעקות אימים. חיילים רומנים עם מקלות ועם שוטים ביד נכנסו לאולם והתחילו לצעוק ולהצליף באנשים שקמו בבהלה מהרצפה "לקום! לצאת לדרך!" תוך כדי יציאת האנשים ראיתי שאבא מסתודד עם הקצין שליווה את החיילים ונותן לו בהיחבא את שעון הזהב. בתמורה הוא הסכים שנישאר באותו יום ולא נצא לדרך בקונבוי.
שוב יצאתי לשוטט ובצהרי אותו יום ראיתי מחזה שלא נשכח ממני עד היום. ראיתי שני אנשים סוחבים סיר גדול של דייסה. תוך שניות התקהלו סביבם מאות יהודים והתחילו להיאבק ביניהם מי יתקרב לסיר. פעם ראשונה ראיתי מאבק אכזר על מעט אוכל. בלי גינונים, בלי כחל ושרק, בלי נימוסים, מאבק לחיים ולמוות ובשארית הכוח שנותר בהם. לפתע נשמעו שריקות פרגולים שהצליפו ופגעו בגופות וראשים. הכאב גבר על הרעב. החיילים צעקו וקיללו. האנשים הסתדרו בתור וקיבלו את צלוחית הדייסה. מדי פעם נשמעה צליפה שהונחתה על אחד המסכנים שניסה לקבל מנה נוספת.
משך מספר ימים הצליח השוחד היומי שניתן לקצין הרומני להציל אותנו מפני הליכה בשיירה. הצרה היתה שדברי הערך המעטים הלכו ואזלו ועוד מעט לא יהיה במה לשחד. הגברים יושבים ערב ערב בפינה ומתדיינים ביניהם מה לעשות? לצאת למסע? מה יהיה עם סבא משה ועם הילדים הקטנים? הם לא יכולים ללכת. מחר מחרתיים יכול לרדת שלג, מה עושים?
השיחות שלהם הקשבתי הסתיימו בדרך כלל באנחה של אין אונים. אין פתרון, אין מה לעשות, נצטרך לצאת לדרך, אין ברירה.
אני הייתי אז ילד בן 11 וחצי, סקרן ופתוח לקלוט את המראות. באחד השיטוטים שלי במחנה הרחב ראיתי פרצה בגדר התיל. לידה עמד חייל חמוש. אנשים ניגשו אליו, דחפו לו מטבעות ביד ויצאו עם צרור ביד דרך הפרצה. בצד השני סמוך לגדר, התנהל שוק מאולתר של בגדים וחפצים אחרים שהמגורשים מכרו או החליפו תמורת כיכר לחם. הם עשו זאת כדי להקל מעצמם את כובד תרמיל הגב וגם כדי שתהיה פרוסת לחם לדרך. השמועה כבר פשטה בין האנשים על מה שקורה במסע לאלה המתקשים ללכת בגלל כובד המשא או בגלל שאין כוחות להמשיך בהליכה.
ראיתי כיצד אנשים יוצאים עם הצרורות וחוזרים דרך הפרצה ובראשי נולדה תוכנית - אם נצא ונמצא קורת גג, נוכל לצאת עם הצרורות שלנו כביכול למכירה, להיכנס ושוב לצאת עד שנוציא את כל חפצינו ונישאר בעיר. חזרתי לפינת האולם ומצאתי שם את המשפחות שלנו באותו מצב של דכדוך וייאוש. דיברתי עם אבא וסיפרתי לו מה ראיתי, אך הרגשתי שהוא לא מקשיב לי ומחשבותיו נודדות למקום אחר. כששוב התחילו לדון המבוגרים במצב, הם הזכירו שנותרה טבעת אחת לשחד את הקצין מחר בבוקר, אחרי כן נצטרך לצאת. ניגשתי ואמרתי: תקשיבו לי, אני יודע איך יוצאים מכאן. הם לא שמו לב אלי, הייתי ילד בעיניהם, מה כבר ילד יודע? מאוכזב, קרוב לבכי, שכבתי על הרצפה ונרדמתי.
למחרת בבוקר התעקשתי ולא הרפיתי מאבא ואמרתי לו, אני יודע דרך, בוא איתי ותראה במו עיניך. לקחתי אותו לאותה פרצה בגדר התיל והוא השתכנע. הוא חיבק אותי ונישק אותי ואמר לי: בוא מהר, נאסוף את כולם ונצא עוד היום, כי כבר מחר בבוקר צריך לצאת עם הקונבוי, כבר אין במה לשחד את הקצין.
אבא ואני יצאנו ראשונים והתחלנו לשאול אנשים שנראו יהודים על מקום ללינת לילה. שלחו אותנו הלאה בין הסמטאות עד שהגענו ממש לשפת הנהר. יהודי בעל משפחה, עם ילדים קטנים, הראה לנו את ביתו ואמר: אתם רואים? הבית מלא בוץ כי הנהר עלה על גדותיו. רק עכשיו ירדו המים וחזרנו הביתה. תנקו לכם חדר ותהיו איתנו.
מיהרנו לחזור לקסרקטין. תוך זמן קצר כולם היו בחוץ. משפחות הדודים וסבא משה הלכו גם הם לחפש לעצמם מקום ואנחנו חזרנו למשפחת היהודים מכניסי האורחים, לנקות את הבוץ.
הייתי מרוצה מעצמי ולא הבחנתי עדיין שהתבגרותי התרחשה כהרף עין.