סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של כרמן כהנא (דיקמן)

שוץ של פעם

בעברה של העיר אפשר להבחין בשתי תקופות: הראשונה עד ל 9 באוקטובר 1941, תאריך גירוש היהודים לטרנסניסטריה והשנייה אחרי חזרת שארית הפליטה מהגיהינום ההוא. היהודים בעיר ובסביבתה חיו כמיעוט בין אוכלוסייה המורכבת מרומנים, גרמנים, אוקראינים ואחרים. אוכלוסייה זו, אפילו אלה שלא הזדהו עם המפלגות הפשיסטיות, היתה ברובה אנטישמית ומלאה ברגשות קנאה כלפי היהודים בעלי מקצועות ובעלי רכוש.











כרמן כהנא (דיקמן)

היו משפחות עם רכוש גדול כמו המשפחות הופמייר, טרופ, מרקוס דיקמן, הולדנגרבר, שמלצר, וגנר ואחרים. בעלי הקרקעות ויערות בסביבת שוץ היו מוקה פישר, משה רודיך, מרקוס דיקמן, מאיר אבנר, לייביש וייטמן ועוד.
סוחרים מקצוענים וישרים כמו שיבר, כתבן, שפיגל, גרוניך, טננהאוס, פראיר, גלר, קוסטינר, אחים פוקס, קולבר, רייף הביאו כבוד לעיר.
גם בעלי מקצוע עם מומחיות גבוהה היו ידועים ומוערכים. שענים, צלמים, חייטים כמו אחים הלר, קליגר, אונגריש, טיין, שוורץ, אחיות ויסברוד, והמפורסמים אטיקה שטרומינגר, האחים גרוסמן במסגרות ומכניקה, פחחים, זגגים, צבעים ועוד.
אין לשכוח גם את הרופאים עם מקצועיות והתמחות גבוהה שהיו מוערכים על ידי האוכלוסייה היהודית והנוצרית כאחת: ד"ר הרמן, ד"ר טרטר, ד"ר רייכר, ד"ר הוך, ד"ר ויידנפלד, ד"ר וייטמן.
התעשייה הזעירה נוסדה גם היא על ידי יהודים משוץ: עיבוד עורות האחים שטרנליב, בית חרושת לממתקים האחים צוויבל, ותחנת קמח האחים וייטמן.
בראש ועד הקהילה היהודית היה עו"ד מאיר טייך ומשרדיו היו בבניין בבעלות הקהילה. הוועד טיפל בצורכיה של הקהילה: משחטה לעופות ובהמות, בית מרחץ ציבורי, תלמוד תורה ודאג גם לעניי עירנו. ניזכר בכבוד במלמדים שהכניסו אותנו בסודות האלף בית ותורת ישראל: קלכשטין, קרטן, וייסבוך ואחרים.


המשפחה

שורשי משפחתי מצד אמי הם ממשפחה עתיקה מאוסטריה שתקעה יתד בשוץ. סבתא רבא (מצד אימא) שלי, חיה בוגן, היתה אישה עתירת נכסים בעלת עשרות דירות וחנויות בשוץ, אישה יראת שמים שתמיד שמעה בעצת רבנים ותרמה רבות להכנסות בנות יהודיות עניות לחופה. היו לחיה בוגן שלושה בנים ובת: ד"ר ברנהרד בוגן, משה בוגן, אליאס בוגן ובתה - לימים שַרַפינסטֶר. אמי יטי ז"ל, לימים דיקמן היתה "אישה משכילה" עם ידיעות בספרות, אמנות ושפות זרות. היא ניגנה בפסנתר והרבתה בנסיעות מחוץ לרומניה. אמי ירשה מסבתי חנות בדים וסחורות לאיכרים, חנות ידועה באזור ודירה מרוהטת עם רהיטים יקרים עתיקים ומלאה באוצרות אמנות ודברי כסף.
אבי מרקוס דיקמן היה איש מכובד, בין עשירי העיר. בבעלותו היו קרקעות ויערות בסביבת שוץ ובתוך העיר דירות וחנויות ברחוב הראשי ובעוד רחובות במרכז העיר וגם בכמה רחובות צדדיים. היום כל הנכסים האלה לא קיימים. במרכז העיר קיים מגדל רב קומות למגורים ופארק ציבורי עם מדשאות ופרחים ומזרקה במרכזו וברחובות הצדדיים בנוי שוק מקורה למוצרי מזון.

אבי היה דתי ודואג לזולת. בחורפים הקרים היה עוזר לעניים עם עצים להסקה ולפני פסח היה מחלק מצות שהיה מזמין במיוחד במאפיית איציק.
סבא שלי, יענקל דיקמן בעל קרקעות בכפר סלובוזי, קיים בביתו בכפר בית כנסת שבו התפללו המקומיים ויהודים מכפרים בסביבה. במות סבי שמר אבי בביתנו את ספר התורה עד לעשרה באוקטובר 1941, יום הגירוש לטרנסניסטריה כאשר הכניס את הספר לבית הכנסת חברה ג"ח.
ממשפחת אבי היו גם האחים זליג ולוי יצחק דיקמן והאחיות בוניה נוסבראוך וז'נט רודיך אנשים ישרים ומכובדים בחברה. הדוד שלי אביגדור נוסבראוך, אישיות נאורה, תלמיד חכם, בקיא ברזי התלמוד, יו"ר התנועה הציונית, בשוץ השפיע רבות על יהדות הקהילה.
עד לשנת 1937 חיו היהודים ביחסים טובים עם יתר האוכלוסייה והאווירה היתה שקטה לכאורה. אבל משנה זו, כאשר הגיעה לשלטון ממשלת גוגה קוזה, התחילו רדיפות פומביות נגד היהודים. ראש המחוז קרלן, שהיה גם מורה בבית הספר התיכון לבנים, גרם להפסקת לימודיהם של תלמידים יהודים.
בלט בנבזיותו האירוע בבית הספר התיכון לבנות Doamna Maria, כאשר הכומר קוקליצ'י יחד עם מנהלת בית הספר Poleacu והמורה לרומנית רודולף, ביימו למספר בנות מהכיתה השישית משפט בהאשמה שהן כביכול שרו את המנון האינטרנציונל בכיתה. הבנות בטי קולבר, אלזה רייף, ז'ני שפירא, אניטה האוסליכט ואחרות הוצאו מבית הספר ומשפחותיהן הועמדו לדין. האווירה בעיר היתה כה מורעלת שאף עורך דין רומני לא הסכים לייצג את ה"פושעות".

התקנות לשדרוג האזרחות הרומנית שהנהיג הממשל היו במטרה להפחית את מספר היהודים בעלי אזרחות רומנית וזו היתה גם הזדמנות טובה להוציא כסף מהיהודים. השנים 1940-1939 הצטיינו ברדיפות נגד היהודים. הסוחרים בעלי המקצוע ובעלי הבתים היהודים נסחטו על ידי גובי המסים כמו Bulgaru, Malavenda ואחרים, והשלמונים מילאו את כיסיהם הפרטיים של סחטנים אלה. בלי שוחד אי אפשר היה להסתדר. הנוהג היה קיים בכל הרמות החל בשוטר הרחוב ועד למפקד המשטרה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה הרדיפות נגד היהודים התעצמו עוד יותר. היהודים מכפרי הסביבה גורשו באכזריות מבתיהם והשאירו מאחוריהם את רוב רכושם. הרכוש נבזז על ידי הכפריים המקומיים והשלטון המקומי השתלט על הקרקעות והבתים. הממשל חקק חוקים גזעניים, פקידים יהודים פוטרו ממשרותיהם ורישיונות המסחר בוטלו. התלמידים היהודים הוצאו מבתי הספר, הרופאים היהודים מבתי החולים ועורכי הדין מלשכות עורכי הדין. מוסדות תרבות יהודים נסגרו, תנועת היהודים בעיר, לשווקים, להצגות ולבתי הכנסת הוגבלה.
הצבא הרומני שנסוג מבסרביה ובוקובינה הצפונית התחיל לטבוח ביהודים. כך נרצח משה רודיך מכפר Găureni. על רכושו, החווה והבית השתלט כומר, אבי מפקד המשטרה, ולא הרשה לאלמנה ובתה להיכנס לבית. האחים וסרמן נרצחו בכפר Grăniceşti יחד עם אחיין שבמקרה ביקר אצלם. שכר לקס נרצח בכפר Costina על ידי חייל רומני. האחים זיסמן נורו בתחנת הרכבת איצקני, אחד האחים מת במקום, השני רק נפצע וגווע למוות מבלי לקבל טיפול רפואי בהוראת ד"ר בונה, מנהל בית החולים בסוצ'בה. החיילים היהודים שהיו בצבא הרומני נזרקו מהרכבות בזמן הנסיגה. ניצלו מסכנה זו איציק נוסבראוך ודגוברט וגנר שהצליחו להסתתר אבל לא יכלו להגיע לביתם כי בינתיים נסגר הגבול בין ברית המועצות לבין רומניה.
השלטונות החלו לעצור יהודים שכביכול נחשבו כאוהדי קומוניסטים. אחי מרצל שבקושי מלאו לו 16 נעצר בתור "מרגל" לסובייטים לאחר הלשנה של גוי בשם Vasiliu שהיה אחד הדיירים בבתים שלנו. כמה יהודים נלקחו כבני ערובה ונעצרו בבית הכנסת הגדול בעיר תחת שמירה של ז'נדרמים באמתלה שאם יהודים יבצעו חבלות, בני הערובה ייענשו במוות בירייה. אני, אחותי רוזטה ואבי ז"ל היינו בין בני הערובה.
המשטרה הפשיסטית ערכה חיפושים בבתי היהודים ושדדו בהזדמנות זו טובין מכל הבא ליד. אישית הייתי עדה למקרה כאשר יחד עם אבי הוזעקנו לעזרה לילה אחד בצעקות לביתם של משפחת רדליך, שהיתה קורבן לאחד החיפושים האלה. ראיתי שאחד השוטרים שותל אקדח על אחד המדפים ולמרות מחאתו של אבי, זוג הזקנים נעצרו לחקירה.

כל הרדיפות המתוארות לעיל פינו את מקומם לאסון גדול יותר כאשר ביום חמישי תשעה באוקטובר 1941 הכריז המתופף על התחלת גירוש היהודים מבתיהם ומהעיר. במשלוח הראשון תוכננו היהודים מבורדוז'ני ומאיצקני ומכמה רחובות בפרברי העיר.
הוראות השלטונות אִפשרו לקחת ביגוד ומזון בכמות שאנשים יכולים לשאת. כסף ותכשיטים הורו למסור לעירייה יחד עם מפתחות הבית בצירוף רישום הטובים שנשארים בבתים. יהודי העיר נכנסו לבהלה נוראה כי על כל סטייה מהוראות השלטונות היה איום בירי על המקום. עם כל האיסור והסכנה מסרו היהודים לשמירה כסף, תכשיטים ודברי ערך לחברים ושכנים נוצרים ובראש מקבלי הפקדונות היו ראשי השלטון כמו סגן המושל Ioachimescu, מפקד הז'נדרמים מיור Botoroagă, מפקד משטרת סוצ'בה Valerian Apreotesei, שידעו שלא יצטרכו להחזיר כלום.
הכפריים מהסביבה הופיעו בעיר כדי לשלוח ידם בביזה מבתי היהודים והם גם סחטו את המגורשים בדרשם סכומי עתק עבור הובלת המיטלטלים לתחנת הרכבת בורדוז'ני המקום שבו התחיל הגירוש. ביומיים הבאים (10, ו 11 באוקטובר) בחלוקה מתוכננת של הרחובות גורשו יתר היהודים. החלוקה נעשתה בכוונת תחילה ככה שהתחילו עם גירוש היהודים העניים והאמידים יותר יישארו עוד יומיים כדי לסחוט מהם כספים ורכוש.
המגעים עם סגן המושל המחוזי Ioachimescu לפטור כמה משפחות מגירוש תמורת סכומים ענקיים באמתלה שהם חיוניים לעיר, לא הואילו ובסוף בהוראת קולונל Zamfirescu גורשו כולם, כולל חולים, חולי נפש וחולים במחלות מידבקות. בהוראת מנהל בית החולים הועלו במשלוח השלישי לקרונות הרכבת גם חולים שהיו מאושפזים שם, מהם נפטרו עוד בדרך לאטאקי ד"ר וגנר והעגלון מאיר. במשלוח זה היתה גם משפחתנו ובהגיענו לאטאקי נודע לנו שהזקנים מהמשלוח הראשון נספו בדרכים הבוציות שבהן הובלו ברגל בגשמים עזים, או שנורו על ידי החיילים הרומנים שליוו את המשלוחים. בין הקורבנות היתה אשת סבי פרידה שַרַפינסטֶר, גברת רוזנהק והאחיות רוזנשטראוך.
משפחתי התמקמה במוגילב, וגם שם לא היינו פטורים מתלאות הגירוש. הורי, אחותי ואחי חלו בטיפוס הבהרות. אבי נפטר ממחלה זו ב 1942 ונקבר בבית העלמין במוגילב. אחרי שנים רבות הצלחנו להעלות את עצמותיו לקבורה בבית העלמין בחיפה. אחי מרצ'ל עבד כשולייה בבית היציקה במוגילב.

לאחר השחרור על ידי הצבא האדום חזרנו לסוצ'בה. גרנו בביתנו ברח' Armaşului 20-22, שבו גרנו לפני הגירוש והיתה גם החנות של אמי. הבית היה רכושו של אבי ואנחנו, אמי החולה והילדים, בהיותנו היורשים של אבי היינו אמורים להיות הבעלים של הבית אבל בשנת 1950 הולאם הבית על ידי השלטונות הקומוניסטיים בעזרתם ה"אדיבה" של כמה עסקנים קומוניסטים יהודים שהלשינו עלינו.
אחותי רוזֶט, בוגרת בית ספר תיכון לבנות מסוצ'בה עברה השתלמות בתכנון בבוקרשט ואחרי טרנסניסטריה עבדה בסוצ'בה בכמה חברות עד לעלייתה ארצה ב 1964. אחי, מרצ'ל דיקמן (דורי) גויס עם השחרור לצבא האדום ונשלח לחזית עד ל Briansk שם נפצע בהפצצה, הוא נותח ואושפז למשך שמונה חודשים. בחזרתו לבוקרשט גמר בגרות, למד בפוליטכניקום בוקרשט ואחרי קבלת התואר עבד כמהנדס מתכנן בחברת IPRONAV. כאשר נרשם לעלייה לארץ פוטר ממשרתו, כגורל כל היהודים שנרשמו לעלות ארצה, ועלה ב 1958 עם אשתו ובנו. בארץ עבד כמהנדס בכמה מקומות.
אחי השני, ז'אן, סיים אחרי שובו מטרנסניסטריה את בית הספר התיכון היהודי בסוצ'בה ואחרי הבגרות למד בפוליטכניקום בוקרשט וזכה לתואר מהנדס מכרות. ברומניה עבד במקצוע זה והתקדם עד לתפקיד מהנדס ראשי בחברות ממשלתיות לחיפושי נפט וגילוי מקורות מים עד שנרשם לעלייה לישראל כאשר הורד בדרגה והועבר לעבוד בתור פועל פשוט.
ב 1960 עלה לישראל עם משפחתו והתחיל לעבוד בחברת מקורות, התקדם בה לתפקיד מהנדס ראשי ותרם רבות לחפירת בארות מים ממטולה ועד הנגב. הצלחותיו וחריצותו הדביקו לו את הכינוי "האיש עם ידי הזהב". הוא הוזמן ושיתף פעולה עם מוסדות לחפירות גיאולוגיות מאירופה ואמריקה.

אני אישית, אחרי בחינות הבגרות בסוצ'בה סיימתי את הפקולטה למשפטים בבוקרשט וב 1949 נישאתי לעורך הדין פּויו כהנא. בבוקרשט מוניתי כשופטת בבית משפט עירוני וקודמתי אחר כך עד לפרקליטות האזורית הכללית.
עליית משפחתי (אחים ואחות) לישראל פסלה אותי בעיני השלטונות לתפקידים גבוהים והועברתי לתפקידים אחרים במשרד המשפטים ובנוטריון הבירה בבוקרשט. במקביל לעבודתי זו הייתי אסיסטנטית בחוג למשפט פלילי של בית הספר למשפט של משרד המשפטים. לאחר מכרז קיבלתי מינוי כעמית מחקר במחלקה לחקר המשפט באקדמיה הרומנית ושם עמדתי במבחנים לקבלת התואר ד"ר למשפטים. הודות למלגה בינלאומית השתתפתי בהרצאות באקדמיה למשפט בינלאומי בהאג בין השנים 1974-1969. פרסמתי עבודות משפטיות שונות והשתתפתי בהוצאת מדריך משפטי לעורכי דין חדשים. ב 1975 קיבלתי אישור לעורך דין מייצג בלשכת עורכי הדין בבוקרשט.

משנת 1997 אני גרה עם בעלי בחיפה.