סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של שושנה כהן (רוזה לסטר)

שמות הורי: חייה ואידל לסטר (Laster), שם אחותי: רבקה. גרנו בבורדוז'ני ברחוב "שטפאן צ'ל מרה".

בהיותי ילדה קטנה בת 7 כמובן שגרתי עם משפחתי: אבא, אימא, ואחותי בת השנה, בשם רבקה. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, חיינו התנהלו כסדרם מימים ימימה, והספקתי לבקר תקופה קצרה ביותר בגן הילדים העירוני. גירושי מגן הילדים ללא הכנה מוקדמת, זכורים כאחת הטראומות הקשות ביותר של גיל הילדות המוקדמת, ילדות אשר באה אל סופה הפתאומי, ולעד!
בגירוש לטרנסניסטריה, מקום הגירוש הראשון היה כפר בשם לוצ'ינץ לאחר מכן עברנו לגטו מוגילב, שם העברתי את שנותי עד סוף המלחמה. אמי נספתה שם ממחלת הטיפוס והיא אף קבורה שם עד היום.

אבי גויס כבר בתחילת הגירוש על ידי הצבא הרומני לעבודות כפייה. כידוע החיים בגטו מוגילב היו קשים מנשוא, רעב, כפור ומחלות לא מטופלות לא באמצעות תרופות ולא על ידי כל עזרה רפואית. הצפיפות הגדולה גרמה לרמת הגיינה נמוכה. המחסור במי שתייה וכמובן במים לרחצה היה חמור. במבט לאחור לאחר שנים רבות, אני בטוחה שהצלחנו לעבור את הגיהנום אשר לא ניתן לתיאור, רק בשל העובדה שהמשפחה נשארה מלוכדת מאוד על אף הקשיים והצפיפות הנוראה.

עם שחרור מוגילב על ידי הצבא הרוסי, גויס אבי שוב, הפעם על ידי הצבא האדום, שבו שירת עד תום המלחמה. אחותי ואני שבנו לבורדוז'ני בחודש אפריל 1945. בהיותנו ללא שני ההורים, נתמכנו תקופה ארוכה על ידי דודה, בשם חנה לסטר.
בחודש דצמבר 1947 עזבנו את רומניה, יחד עם חברי תנועת הנוער "גורדוניה" קבוצה אשר מנתה מספר רב של ילדים בהפלגה באחת משתי האוניות - פאן יורק ופאן קרסצ'נט. בחודש אפריל 1948 הגענו ארצה ונקלטנו במחנה עולים של עליית הנוער למשך כחודש ברעננה ולאחר מכן הועברנו לכפר סבא למוסד "אונים".

תקופה קצרה לאחר מכן נקלטנו במוסד החינוך "הדסים", כאשר יעודנו היה היקלטות כאחד הגרעינים להגשמה קיבוצית. את הזמן הנותר עד לגיוסנו לנח"ל, העברנו בקיבוץ עמיעד אשר בגליל העליון.
התגייסתי יחד עם חברי מהמוסד הדסים לנח"ל, ולאחר הטירונות שבנו לעמיעד, שם שהיתי לפני גיוסי לצה"ל. עם שחרורי מהצבא, בחרתי לעבור לחיים אזרחיים וברבות הימים הקימותי משפחה.