סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של שרה ירון

זהבם של היהודים - מוגילב 1941
אַמָר זְהָבָם שֶל היְהודִים:
אֲנִי הָיִיתִי דִינָרוֹ
שֶל הַנִרְדָף. בֵין מְנַדִּים
לַחְמו הֵבֵאתִי וְנֵרוֹ.
וּבְבוֹא רוֹדְפָיו גַם עֲקַבְתִים
ואֶנָתֵן בְעַד עוֹרוֹ.
(נתן אלתרמן מתוך הספר "עיר היונה", ע' 273)

נולדתי באוגוסט 1940 בסוצ'בה, בבית הגדול ברחוב רג'ינה מריה מספר 8, הבית אשר בנה סבי ר' יחיאל מיכאל וסרמן שהיה סוחר תבואה אמיד. לעת הזאת כבר שכנו סבי וסבתי בבית הקברות אשר בעירנו. בבית גרו אמי קלרה חיה לבית וסרמן ואבי אברהם אריה קמפר (זוניו) ובתם הפעוטה רות, ואחות אמי ז'נט, בעלה ברל רודיך ובנותיהם הקטנות רות ומרים. כמו כן הצטופפו עמנו בבית פליטים ממשפחתנו אשר נמלטו מן האזור הכפרי שבו כבר ערכו הרומנים מסעות רצח על פי יוזמות מקומיות.
אבי ז"ל נולד בכפר קטן בשם פּרהאוץ במחוז סוצ'בה, ונתייתם מאביו בטרם היוולדו. המשפחה עברה לסוצ'בה, ואבי ביסס את מעמדו כסוחר עורות. כל מה שעשה והשיג בשנות חייו הקצרים היה בעשר אצבעותיו בלבד. הוא היה איש משפחה אוהב, אהוב על כל ידידיו ומכריו, ופעל בכל נפשו בתנועת "צעירי ציון" בעיר.

באירופה השתוללה מלחמה זה שנה, האופק היה קודר ולא ניבא טובות. גם ברומניה קודמה חקיקה אנטישמית פרועה שהגבילה את חיי היהודים ופגעה בפרנסתם. כשנולדתי היה הצבא הגרמני בעירנו ובחיים ננסכו אי ודאות והרבה דאגה לביטחון האישי. יומיים לאחר לידתי ראתה אמי את אחותה אופה עוגת דבש, מוציאה בקבוק משקה חריף ומזרזת את אבי ללכת לבית הכנסת ולתת לי שם. אמי התרעמה ואמרה: וכי בתי היא "ילדה של חול" (יש לזה ביטוי ביידיש), נחכה עד שבת ונעשה זאת בחגיגיות כמקובל. אחותה השיבה לה שהמצב כל כך לא בטוח שלא ניתן לדעת מה יקרה עד שבת. אמי קיבלה זאת בעצב, ואבי הלך אפוא ביום חול לבית הכנסת ונתן לי את שמי שרה כשמה של סבתי. ואם חשבה אמי כי זהו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הנה עוד הרע מכול עמד לפניהם.
וכך נמשכו החיים בין פחד, דאגה ותקווה עד שבאוקטובר 1941, בסוכות, גורשנו מסוצ'בה ביום שישי, וביום שני עברנו את נהר הדנייסטר ברפסודות במסענו לטרנסניסטריה והגענו למוגילב. נהר הדנייסטר שימש כגבול בין רומניה לבין ארץ הרפאים טרנסניסטריה אשר נבראה בחזון הרוע הרומני נאצי. בגבול צריכים היו היהודים למסור את כספם וקיבלו תמורתו כסף פחות בערכו ותעודותיהם נלקחו. בגבול הזה הם נהפכו מבני אדם אזרחיים בעלי שם, מעמד ותכונות אישיות להמון חסר ייחוד ומשולל זכויות אנושיות בסיסיות.
במוגילב הובלנו לקסרקטין צבאי, ושם היינו אמורים לשהות עד שילוחנו למורפה. מכאן ואילך נשען סיפורי על דבריו של מיודעי מרדכי גרוס שהיה עמנו במשלוח הזה כנער צעיר ורישומי ימי הזוועות חרוטים היטב בזיכרונו.

כבר היה ידוע מהם המהלכים הצפויים. כשתגיע קבוצת מגורשים חדשה תשולח הקבוצה הקודמת במסע רגלי לתוך טרנסניסטריה. הפרקטיקה של מסעות אלו אף היא כבר נודעה, רוב האנשים, זקנים, חולים, נשים וטף לא יכלו לעמוד בכך וכשלו בצדי הדרך. כמו כן חשופים היו להתעמרות וביזה של החיילים המלווים. היה צריך אפוא למצוא בדחיפות דרך עוקפת לדרך המוות. אבי, מתוך אינסטינקט שבא עם ניסיון יהודי עתיק יומין, הסתכן סיכון גדול ולא מסר את כספו בגבול הנהר. אמי ואחותה נשאו על גופן סכום כסף גדול.
בקסרקטין הבחין אבי כי הקצין הממונה על הז'נדרמים הוא מכרו מספסל הלימודים. אמנם בימים ההם כבר לא ניתן היה לבטוח כלל בהיכרויות קודמות, אבל כשהחיים מונחים על כף המאזניים נותרה רק האפשרות להמר על הלא ידוע. וכך פנה אבי לקצין וביקש ממנו כי תמורת כספו יציל את משפחתו ויהודים נוספים כמה שניתן. ההימור צלח, אם כי דבר לא מנע מן הקצין לירות באבי ולקחת את כספו.
שמונים ואחד יהודים נכללו בקבוצה הניצולה. הקצין שלח להביא שמונה עגלות רתומות לסוסים כדי להוציאנו מן המתחם. מרדכי גרוס זוכר כי הדבר נעשה בחסות הכידונים השלופים של הז'נדרמים, כי גדולה היתה האימה של הנשארים. במוגילב שוכנו בבתים שהתרוקנו מתושביהם עד אשר נשלחנו במשאיות לגלותנו במורפה.
הזמן העובר מוריד מסך על השנים האפלות ההן. הולכים ומתמעטים בתוכנו האנשים שהיו שם, חזו את הדברים ויכולים לספר. אבי ז"ל נפטר במורפה מטיפוס בשנת 1942 והוא בן 39 במותו.

אחותי רות עזבה את מורפה עם שתי בנות דודתה רות ומרים לבית רודיך (כיום מרים שימרון הגרה בחיפה) בשנת 1943 ועלו לארץ ישראל. אמי ואני חזרנו לסוצ'בה לאחר השחרור ועלינו ארצה בעלייה הבלתי לגאלית באונייה "רפיח" שטבעה בלב הים האגאי. אנו ניצלנו על ידי אוניית מלחמה בריטית שהובילה אותנו לקפריסין. הגענו לקיבוץ גבת לשם הגיעו קודם לכן אחותי ובנות הדודה.
בזמן הפילוג עברנו לקיבוץ יפעת, ואחר כך התפצלו דרכינו. אחותי ואמי חיו בבת ים. אחותי נישאה ונולדו לה שני בנים שמואל ומיכאל (ע"ש הסב). אמי נפטרה בשנת 1991, ואחותי נפטרה בשנת 1996. היא היתה מבוגרת ממני בארבע שנים.
אני נשואה וגרה זה שנים רבות בירושלים. במקצועי אני יועצת חינוכית ועבדתי שנים רבות במערכת החינוך. כיום אני גמלאית. יש לי שני ילדים הבכור אברהם (ע"ש אבי) ובת בשם הדס. בעלי רפאל ירון היה במשך שנים רבות עובד בכיר במשרד החינוך, וכיום מנהל את המכון הציבורי "לפיתוח ומחקר של מערכות חינוך ורווחה" בתל אביב.


סיפורה של אוניית המעפילים "רפיח"

לאחר שאמי ואני חזרנו מטרנסניסטריה לסוצ'בה, החליטה אמי להצטרף לעלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל. אחותי ובנות הדודה כבר היו בארץ, ואמי לא רצתה לשהות יותר במקום שהסב לנו סבל רב כל כך.
פנינו לארגון של עלייה ב' ונסענו ברכבת בהמות ליוגוסלביה וכבר היה קור עז של חודש נובמבר, והקרון היה כמעט קפוא. בנמל קטן ונידח ששמו באקראט חיכתה לנו אונייה קטנה ורעועה, אשר במקור שימשה להובלת בעלי חיים בין האיים היווניים. כדי להסוותה נבנו על הסיפון מתקני פח אשר שיוו לה מראה של אוניית משא. ובבטן האונייה הותקנו לכל אורכה ספסלים, ורק שם הורשו האנשים לשהות כדי שלא יתגלו על ידי הבריטים.
ב 29 בנובמבר 1946 הפליגה האונייה, ועל סיפונה כ 800 מעפילים, כ 600 מהם מרומניה והשאר מהונגריה ובולגריה. רב החובל והצוות היו יוונים, אבל האחריות היתה על ארבעת שליחי עלייה ב' אשר היו ממונים על העולים מכל בחינה שהיא. הצפיפות היתה גדולה מאוד ולא ניתן היה לשבת. את האוכל המועט שחולק לאנשים צריך היה לאכול בשכיבה. גם המים היו בקיצוב, ושמחה רבה היתה שניתן היה לאסוף כמה טיפות גשם בפחית. למותר להרחיב את הדיבור על תנאי הסניטציה הקשים והחום הנורא אשר שררו בבטן האונייה, ועם זאת רוחם של האנשים היתה מרוממת וכולם קיוו לטוב.
כמה ימים שטה האונייה בים שקט, ואחר כך פרצה סערה גדולה. האונייה הרעועה הטלטלה מצד אל צד, הגלים שטפו אותה ואחד ממנועיה שבת. בבוקר השביעי בדצמבר גברה הסערה ורב החובל חש למצוא מקלט בין איי הדודקאנז.
לקראת הצהריים חשכו השמים, ורב החובל החליט לנסות לעגון ליד אחד האיים. האונייה עצרה ליד אי קטן סלעי וחשוף ששמו סירנה, והצוות ניסה להשליך עוגן. העוגן לא תפס והאונייה נחבטה אל סלעי האי, קיבלה מכה איומה בקרקעיתה ומים פרצו פנימה.
פניקה פרצה בין המעפילים. "קפצו והצילו את חייכם" היתה ההוראה. ואנשים קפצו למים הקפואים. המלחים היוונים שקפצו ראשונים הצליחו לקשור את האונייה בחבלים לסלעים והאנשים אחזו בחבלים והגיעו לחוף.












מצבות עולים שטבעוּ עם אוניית רפיח

החבלים נמתחו ורפו לפי טלטולי האונייה כשנישאה על פני הגלים וירדה, והיו אנשים אשר נפלו ונמחצו בין האונייה לסלעים. אמי ואני - שהייתי ילדה בת חמש - לא יכולנו לקפוץ למים. עמדנו על הסיפון השוקע בין האנשים אשר היו עסוקים להציל את עצמם ואת משפחותיהם. ואז פנתה אמי לאחד המלחים וביקשה ממנו להעבירני לאי בזרועותיו תמורת כספה, ולי חזרה ושיננה את שם הקיבוץ שבו נמצאות אחותי ובנות הדודה ומסרה אותי בידי המלח. בשקט הלכתי עם המלח כאילו היה זה דבר טבעי להינתק כך מאימא בתוך הקטסטרופה שמסביב. על החוף התיישבתי על אבן, וצפיתי באונייה השוקעת ורואה את אמי עומדת על הסיפון ההולך ונשטף בגלים. יושבת לבדי בעולם ובשקט מחכה. לקראת הסוף הועברה גם אמי על ידי המלח לאי ושתינו ישבנו חבוקות ודוממות צופות במה שהיתה אונייתנו יורדת לתהומות ועמה חפצינו המועטים, ומעט התמונות אשר הצילה אמי מן המלחמה ולקחה איתה.


על משפחת וסרמן בסוצ'בה

בבואי היום לספר את סיפורה של משפחתי שישבה כמה דורות בעיר, מרגישה אני עד כמה חיבלה השואה גם ביכולתי לספר את הסיפור. מטבע הדברים הוא כי משפחה אשר נשמר בה רצף הדורות, תשמור גם מסמכים המתארים את חייה, זקניה וילדיה, תעודות המעידות על רכושה, וחפצים שעוברים מאב לבנו ומאם לבתה, כי תישמר רציפות לשונית ובנים ידברו בשפת הוריהם, וידעו את תולדות משפחתם גם אחרי לכת ההורים. מטבע הדברים הוא כי "דור לדור יביע אומר" באופן טבעי, במשך שנים, ביום חול, בחגים ומועדים. ויהיו מספרים ויהיו שומעים.

אבל השואה הפכה הכול.











ילדיו של ר' יחיאל מיכאל וסרמן (1910): ברטה, ישראל, ז'נט וקלרה

ביתנו התרוקן מכל החפצים, המסמכים והתמונות עם גירושינו לטרנסניסטריה, והמעט שאמי הצליחה ללקט בשובנו לעיר ירד למצולות עם טביעתה של אוניית המעפילים "רפיח" בדרכנו לארץ ישראל.
השפה שהיתה נהוגה בביתנו היתה גרמנית והיא בוודאי לא נשמרה. באופן טבעי ילדי מהגרים רוצים לדבר בשפת המקום ועל אחת כמה וכמה מי רצה בשנים שלאחר המלחמה לדבר בשפת הרוצחים. וכשאת מגיעה לקיבוץ בעמק יזרעאל, כל מה שאת רוצה זה להיות בדיוק כמו הילדים העליזים והשובבים חסרי הדאגה. אינך רוצה להמיר את ימי הקיץ הכחולים והלוהטים בעמק בסיפורה של עיר רחוקה אפורה ומושלגת שאסונות נכרכים בה. וכך אני לא שאלתי ואמי התרגלה לא לספר והחיים עברו.
וכשהתבגרתי ורציתי לדעת היתה אמי רגילה לשתיקתה ולא נעתרה בקלות. וכשהלכה לעולמה נטלה עמה את הדברים שלא דוברו ואת הסיפורים שלא סופרו. על כן מה שייכתב על משפחת וסרמן, היא משפחת אמי, אינו היסטוריה משפחתית ממש, הכתוב מורכב מקטעי סיפורים של אמי וקרובים אחרים, מעט תמונות שנשלחו בזמנו לקרובים שבחו"ל מעשה תשבץ שהסתום בו רב על הנגלה.
ואלה קצת מתולדות משפחת וסרמן אשר חיה בקהילת סוצ'בה: סבא רבא שלנו, ר' יהושע הלוי וסרמן הוא האיש שיש לנו מידע עליו. אשתו הראשונה נפטרה בגיל צעיר מאוד, והניחה אותו אלמן מטופל בילדים פעוטים. כיוון שהמקום לא היה מיושב עדיין דיו ביהודים, הוא נסע לבוצ'ץ בגליציה והביא משם את אשתו השנייה לאה. מכך אנו סבורים שייתכן ומוצאו היה מקהילה זו. לזוג נולדו ילדים נוספים ביניהם סבי ר' יחיאל מיכל. לאחר שהשיאו את כל ילדיהם, וגמרו את עניינם בחלק זה של העולם, עלו לארץ ישראל בשנת 1890 לירושלים עם בנם הצעיר פנחס. לפני עלייתם לארץ ישראל הבטיחו בניהם לתמוך בהם ולשלוח כספים למחייתם בארץ ישראל.
הסבים נקברו בירושלים בהר הזיתים. בנם פנחס היגר באותו זמן לאנגליה.
סבי ר' יחיאל מיכל נולד ב 1867 ונשא לאישה את שרה אחייניתו. הוא היה סוחר תבואה ועסק גם בייצוא מוצרים חקלאיים לגרמניה. לסבתי היתה חנות מכולת. המשפחה נחשבה אמידה ובנתה לעצמה בית מרווח ברחוב "רג'ינה מריה" בסוצ'בה. הבית התנהל כבית אורתודוכסי לכל דבר ועניין, סבי היה תלמיד חכם שקבע לו עתים לתורה לאחר שגמר את עבודתו. וכך זכרו אותו ילדיו, ספר פתוח ומנורה דולקת עד שהלך לישון. הוא נשא בעול הציבור וטיפל בצורכי בית הכנסת שבו התפלל והסוחרים בעיר שבטחו ביושרו והעריכו את חכמתו, בחרו בו להיות בורר ביניהם במחלוקות כספיות.
בקרב המשפחה הקרובה והרחוקה היה ידוע ביתם כמקום של חסד וצדקה. למרות היות הבית אורתודוכסי באורח חייו הוא היה פתוח לרוחות ההשכלה והקִדמה אשר נשבו ממערב. הבן ושלושת הבנות קיבלו חינוך משובח בגימנסיה גרמנית, ולהשלמת חינוכם היהודי הובא לבית מורה פרטי אשר לימדם קרוא וכתוב בעברית. אמי זכרה ילדות ונעורים מאושרים בעיר. שנים של לימודים וחיי חברה, ונסיעות מדי קיץ לחופשה לכפר פראסין שבו היו לנו קרובי משפחה.
ארבעה ילדים הצליחו ר' יחיאל מיכל ואשתו שרה לגדל בימים ההם כשתינוקות רבים מתו בילדותם. בן ושמו ישראל ושלושת אחיותיו ז'נט, קלרה וברטה. שתי אחיות, ז'נט וברטה, פנו ללימודים גבוהים, ז'נט נסעה לווינה ושם למדה כלכלה ומסחר. ברטה נסעה לצרפת ושם למדה רפואה, זאת בעידוד אביהן ובתמיכתו הכספית. הבן ישראל נשא אישה ועבר לגור בצ'רנוביץ, ז'נט חזרה מווינה ונישאה לדב רודיך בן למשפחה אמידה בעיר.
ביחד המשיכו את עסקי משפחותיהם. אמי קלרה נישאה לאברהם אריה במפר (פרויליך) שהגיע כנער עם אמו ואחותו מהכפר פּרהאוץ הסמוך לעיר והיה סוחר בעורות. האחות ברטה סיימה את לימודיה כרופאה, ונישאה לרופא מקומי והשתקעה בפריז. שתי משפחות האחיות גרו בעיר, הן היו קשורות לפעילות ציונית במסגרת של "צעירי ציון". המקום סיפק להם תכנים תרבותיים כמו גם קשרים חברתיים. נולדו ילדים והם המשיכו את החיים בדומה להוריהם, ברווחה כלכלית, בעניין בצורכי ציבור ובפעילות מגוונת. נשמרה מסורת של שבת וחג וכשרות, אבל באופן כללי כבר היתה פתיחות רבה יותר לתרבות הכללית והדת מילאה מקום פחות מרכזי בחייהם.
האחות ברטה המשיכה לבוא מדי קיץ ברכבת (נסיעה של כמה ימים) והתמונות המועטות אשר שרדו מספרות על נסיעות לצ'רנוביץ, התכנסויות חברתיות וחופשות קיץ נעימות. בשנת 1938 נפטרו סבי וסבתי ונטמנו בבית הקברות בעיר. במותם נחסכה מהם הזוועה אשר חיכתה לקהילה בשנת 1941.
דודתי ז'נט, בעלה ואבי נספו במורפה אשר בטרנסניסטריה ונקברו שם. אמי, בנותיה ובנותיה של ז'נט, האח ישראל ומשפחתו עלו לאחר המלחמה לארץ ישראל ובנו בה את ביתם. במאי שנת 2005 נסענו, בנותיה של ז'נט, רות ומרים, ואני לרומניה למה שקרוי "טיול שורשים". מפריז הגיעה דניאל, בתה של הדודה ברטה ובתה לאה. ברטה עברה את אמי המלחמה בצרפת במחתרת.
אף אחת מאיתנו לא ביקרה בסוצ'בה לאחר הגירוש, ודניאל ידעה עליה רק מסיפורי אמה. רגשות רבים ליוו אותנו בנסיעתנו והיתה סקרנות רבה לראות את מה שלא זכרנו. ומאידך חשש מאכזבה ועמוק בלב הכעס אשר מלווה אותנו תמיד. נסענו בתוככי מחוז בוקובינה והוא יפה יותר מכל אשר שיערנו. נוף גבעות עגולות ויערות ירוקים. עצי תפוח עומדים בפריחה לבנה ורודה. נחלים שוצפים ועליהם גשרים קטנים. כפרים נידחים קפואים כמו הזמן. בתי עץ, חצרות ומשאבות ידניות. אווזים מתרוצצים ואיכרים נוסעים בעגלות. בעיניים בוערות "בלענו" את הנופים הללו. אלו מראות אשר ראו הורינו בילדותם ובבגרותם. רק דרכם יכולנו לנסות לחדור לחויות חייהם במקום. ובסוצ'בה עצמה מה ראינו? העיר גדלה מאוד מטבע הדברים ויש בה פינות נאות. אבל קהילת סוצ'בה איננה. בית כנסת אחד (ג"ח) נותר עומד מיותם וכמעט אין דורש לו. בית הקהילה קטן ומוזנח, כתשעים וארבעה יהודים חיים בעיר רובם קשישים. בית סבי הופקע על ידי השלטון הקומוניסטי ובשלב מסוים נהרס, רות ומרים מצאו את בית הוריהם בבניין גדול במרכז העיר המשמש כיום כמרכז ללימוד עיוורים. חיפשנו את הגימנסיה לבנות שבה למדו אמותינו, ומצאנו בניין בית ספר נאה אשר נבנה בסוף המאה ה 18 ומשמש כיום כמרכז לאמנויות.
אחר כך נסענו לתחנת הרכבת המוזנחת אבל המרהיבה ביופייה באיצקני. ושם חזרו ימי הקיץ הרחוקים שמהם הגיעו ז'נט וברטה מכרכי העולם הגדול לעיר הקטנה, ושם חיכה להן אביהן עם כרכרה להביאן הביתה ומשם שולחנו לדרכנו האחרונה לטרנסניסטריה. המקום שבו מצאנו בעיר הולדתנו קרובי משפחה היה בית הקברות. בית הקברות על גבעה ירוקה עטורת עצים ושלוות עולם נחה עליו. הדלקנו נרות נשמה ליד קברותיהם של ר' יחיאל-מיכל וסרמן ואשתו שרה. נינתו לאה אשר הגיעה מפריז ראתה ידיים מעטרות את מצבתו ושאלה לפירוש הדבר. אכן לא ידעו הן כי לוי היה הסב, ולא נותר איש מצאצאיהם בסוצ'בה.


אפילוג:

בכנס מדעי בעיר מנצ'סטר באנגליה פגשה בתי סטודנטית מרומניה. הן שוחחו כה וכה ובתי שאלה מהיכן היא ברומניה. "עזבי", ענתה לה, "עיר קטנה אשר לא שמעת עליה". "ובכל זאת..." התברר שהיא מסוצ'בה. לא יודעת ולא מודעת לעברה היהודי של העיר ולגורלם של התושבים. בתמימות רבה שאלה בתי למה עזבה משפחתה את העיר ולמה לא נשאר שם אף אחד?? ואנחנו מה נאמר...?
עבורנו שהיינו ילדות קטנות בעת שחרבה הקהילה ולא הספקנו לחיות בה חיי ילדות רגילים של שמחות ועצב, לימודים ומשחקים, חול וחגים וכל שהיה נגזל באכזריות מאיתנו, הזיכרון יישאר עימנו כמקום שבו חיה משפחתנו שנים רבות ובין אור לחושך היו גם שנים טובות ויפות.