סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורם של פרידריך (פריץ) הרר וד"ר רגינה הרר (לבית וייטמן)

זה סיפור על שני צעירים, יוצאי סוצ'בה, שלמדו בבית הספר התיכון היהודי בסוצ'בה והמשיכו בחיים משותפים עד היום. אין בכוונתנו לספר על הרדיפות, ההשפלות והשואה, אלא להזכירם, בגלל שאין לשכוח אותם, אך על זאת נכתב הרבה. על כן אספר את סיפורינו האישי.


הילדות של פריץ הרר

אני, פריץ הרר (Hörer) נולדתי בפלטיצ'ני, עיירה סמוכה לסוצ'בה. אבי, היינריך הרר, נולד בסוצ'בה למשפחה ענייה, שעמלה קשה להשגת פרנסה. סבי, שמואל דוד, היה יליד רדאוץ ויחד עם סבתי שיפרה סופי הצליחו בקושי לגדל את ארבעת הילדים.
סבי לא ניהל עסק משלו וכל חייו עבד כמתווך בין סוחרים אחרים, לכן הילדים נאלצו לעבוד מגיל צעיר מאוד ולעזור למשפחה. אבי היה היחיד שלמד גם אחרי בית הספר היסודי, בתמיכתם של ההורים וגם של שלושת האחים, סלי, יוליוס ומרטין, והצליח להגיע לבחינות הבגרות, אבל נכשל בבחינה לשפה הרומנית ונשאר ללא דיפלומה. את שירותו הצבאי, עשה אבי בפלטיצ'ני ושם הכיר את אימא שלי, רבקה וייס, ממשפחה מרובת ילדים ונישא לה.
אחרי נישואיהם ומחוסר אמצעים כספיים, החל אבי - עם שותפים - בעסקים שונים במסחר שלא הצליחו: בית חרושת לסבון ונרות, הובלת עצים שלשם כך קנה אוטו משא גדול. לבסוף עבד כאופה במאפייה - ובזה הצליח ומצב המשפחה השתפר ואחר כך, עם שותף רומני ממשפחת בלנדו מבוסנצ'י, בנה מאפייה גדולה עם שני תנורים חדישים והעסק הצליח היטב.
סבי השני, משה צבי וייס, היה במקצועו רואה חשבון ועבד כשכיר במנסרה בכפר קטן בשם סאסקה, לא רחוק מפלטיצ'ני. כדי לפרנס את המשפחה, הוא גם ניהל מכולת קטנה בבית שלו בכפר, יחד עם סבתי, אטל וייס. סבי זה היה איש דתי שומר מצוות ונתן לכל הילדים חינוך דתי. בנוסף הוא דאג שלכל הילדים, ארבעה בנים וארבע בנות, תהיה השכלה יסודית וגם מקצוע כדי שיוכלו לפרנס את עצמם.
אנו במשפחה ניהלנו חיים מסורתיים יהודיים וכבר בגיל ארבע למדתי ב"חדר" ובהמשך למדתי שיעורי דת עם מלמד פרטי וגם בבית הספר היסודי היהודי רומני שנתמך על ידי השלטונות וגם על ידי הקהילה. המשכתי בלימודי בבית הספר הממשלתי עד פרוץ המלחמה, אז התחילה מדיניות של "רומניזציה" וגירשו את היהודים מהכפרים, ביניהם גם את סבא וייס.














ד"ר רגינה הרר (וייטמן), בעלה פריץ ובנותיהם

את אבי לקחו כ"בן ערובה" והעבירו אותו אל מחוץ לעיר, יחד עם יהודים אחרים ולאחר מכן שלחו אותו לעבודות כפייה במחצבות בבסרביה. אותנו גירשו מהבית ובאו לגור בו פולשים רומנים מערים אחרות. אנחנו, אמי, אני ואחותי הקטנה אידה, עברנו לגור בשני חדרים קטנים ונמוכים - שהיו פעם מחסן הבית. את אימא גירשו מהמאפייה ונתנו לה, מתוך רחמים להיות מוכרת בחנות המאפייה. נשארנו חסרי כול ובפרנסה דלה מאוד.
כדי לעזור למשפחה, התחלתי לעבוד כחניך ועובד זוטר ועם הזמן כחשמלאי בבית מלאכה לתיקון מכוניות. אני זוכר שאימא בכתה כשהבאתי את המשכורת השבועית וביקשתי שני גרושים כדי לקנות גרעינים, זה היה המעדן.
את המשפחה מסוצ'בה, סבי, סבתי ודודתי, סלי ובנפרד מרטין, אשתו והבן התינוק גירשו לטרנסניסטריה. הדוד יוליוס הצליח להימלט בזמן מסוצ'בה לבוקרשט הבירה וניצל מגירוש. רק באביב 1944 חזרו היהודים מטרנסניסטריה לסוצ'בה, יחד עם כוחות השחרור שהגיעו עד פלטיצ'ני. אבי חזר הביתה והחל לדאוג לפרנסתנו.
בגלל קרבת חזית המלחמה, גירשו את כל התושבים מפלטיצ'ני לסוצ'בה ושוב היינו פליטים אבל חופשיים. אחרי שחרור סוצ'בה, שלטונות השחרור יחד עם הקהילה החליטו לפתוח בית ספר תיכון יהודי כדי שהתלמידים יוכלו להשלים את לימודיהם באופן מזורז ובלי חופשות.
סגל מחנכים, מורים ופרופסורים, ברובם יהודים, עזרו לנו ללמוד כדי לעבור את הבחינות. עד סוף 1945 הצלחתי גם אני לסיים את הלימודים התיכוניים ואת בחינות הבגרות ולהמשיך בלימודים אקדמיים.


הילדות של רגינה הרר (שנולדה שטרנברג-וייטמן)

רגינה נולדה בסוצ'בה למשפחת וייטמן והיתה הצעירה מבין ארבעה ילדים. האב, זוסיה וייטמן שטרנברג, היה הצעיר מבין שישה אחים. הוא היה סוחר מבוסס בעל חלקות יער ואחד השותפים בטחנת הקמח "וייטמן קליגר" מסוצ'בה. הוא היה איש דתי ויחד אם אימא ניהלו משק וחיים דתיים ושומרי מצוות.
אימא, גולדה מבית שמטרלינג, נולדה בפולין והיתה הגדולה מבין האחים. כשנשארו יתומים, התפזרו הילדים בין הקרובים בארצות השונות וכך הגיעה אימא גולדה למשפחת קליגר בסוצ'בה. אח אחד, סרולציו, גדל בזגרב שבקרואטיה ועלה לישראל כשקמה המדינה. אח שני, חיים, חי בגמונדן - אוסטריה ואחות, מלציה, בפולין ושניהם נספו בשואה. אחות אחרת, רגינה, חיה בעיר וינה שבאוסטריה וברחה ללונדון.
במשפחת וייטמן בנוסף לחינוך יסודי ותיכוני, קיבלו ארבעת הילדים חינוך דתי כבר מגיל צעיר. האח הגדול ביבי עבד יחד עם אבא בעסקים. האח השני, אדולף, למד רפואה באיטליה והמשיך ברומניה והיה רופא צעיר עוד לפני המלחמה. האחיות פפי ורגינה למדו בסוצ'בה וגם טיפלו באמן, שהיתה חולה זמן ממושך ונפטרה בגיל צעיר, עוד לפני המלחמה.
כשהחלו הרדיפות וההשפלות נגד היהודים, גם האחיות פפי ורגינה סבלו מהן וגורשו מבתי הספר. יחד עם היהודים מסוצ'בה, הן, האח אדולף ואבא זיסיה גורשו לטרנסניסטריה והגיעו לעיר שארגורוד. גם האח הגדול ביבי שהתחתן אחרי מות האם, גורש לטרנסניסטריה יחד עם אשתו, רוזיקה.
אדולף, בהיותו רופא, היה התומך העיקרי במשפחה ועזר מאוד בפרנסתה. עוד בשנה הראשונה, בחורף 1942 אבא זיסיה נפטר והבנות פפי ורגינה נלקחו לעבודות כפייה בשדות טבק ותפוחי אדמה. האחות פפי התחתנה עם מהנדס יהודי רוסי ואדולף ורגינה חזרו הביתה בסוף המלחמה. עם נסיגת החיילים הרומנים והגרמנים ויחד עם כוחות השחרור חזרו היהודים לסוצ'בה.
בשנת 1944 האח ביבי ואשתו רוזיקה חזרו גם הם לסוצ'בה. אדולף ורגינה לא הצליחו לעבור את הגבול בזמן ונשארו עוד שנה בבסרביה, ורק בחודש מאי 1945 חזרה רגינה לסוצ'בה לבית ריק וחסרת כול. האחות פפי עם בן תינוק חזרה באוקטובר 1945 והחלה ללמוד בבית הספר לאחיות רפואיות ובשנת 1951 עלתה ארצה והשתקעה בקיבוץ בית אורן על הכרמל.
כשנודע לרגינה על האפשרות להשלים את הלימודים שאבדו בשנות הרדיפות, היא נרשמה לבית הספר התיכון היהודי והחלה ללמוד.
רצה הגורל, ורגינה ופריץ נפגשו בפרוזדור בית הספר. כשביקשה שפריץ יעזור לה בשיעורי מתמטיקה, הוא הסכים ובתמורה גם קיבל נשיקה מנערה יפה. רגינה הצליחה להשלים את הלימודים התיכוניים ואת בחינות הבגרות ולהמשיך בלימודים אקדמיים. היות והיא היתה יתומה, תמך בה האח אדולף במשך כל הזמן הזה כפי יכולתו, עד גמר הלימודים.

בית הספר התיכון היהודי בסוצ'בה

בתמיכת השלטונות והקהילה, סגל מחנכים, מורים ופרופסורים השתדלו לארגן ולזרז את הלימודים. רובם היו צעירים יהודים שחזרו מטרנסניסטריה ומהערים הסמוכות: פלטיצ'ני ובוטושני. הם עזרו למאות תלמידים יהודים לצבור בזמן קצר את הידע החסר ולעבור את הבחינות. אנו לא נשכח את הסגל הנפלא של המורים היהודים כמו: ד"ר רוזה לוי המנהלת, האחים חיים ודוד (פויו) רימר, זיגי רורליך, ברל בוגן ואוטיליה רימר בוגן, אפרים וייסבוך, קלרה סורקיס, האחיות ויגדר וזלוצ'בר ואחרים. לא נשכח גם את פרופ' נימיציאנו למתמטיקה, את פרופ' דימיטרוב ופרופ' בורויאנה שאינם יהודים ועזרו לנו רבות. כולם היו מחנכים טובים וגם חברים והם יישארו בזיכרונותינו כאנשים מסורים שהשתדלו ועזרו לנו בהשגת חיים חדשים.
היות ורוב התלמידים בבית הספר היו בוגרים ובגילאים שונים, היינו מאורגנים בקבוצות שונות, סוציאליסטים וציונים, וגרמנו הרבה בעיות וצרות להנהלת בית הספר. אבל היו גם חיים אחרים, מחוץ לבית הספר, שהמשיכו גם לאחר שהתחלנו ללמוד באוניברסיטה.
בסוצ'בה היינו מארגנים ערבים תרבותיים ובילויים בשבת בערב אצל חברים. התאספנו אצל פיקוצה שטרנליב, הבת של טובי שטרנליב, אצל סילביה ורליקה שטרנליב, הבנות של ראובן שטרנליב, או אצל מריון נכגיהר, שם שיחקנו קלפים בנוסף לריקודים.
בערבים אלו סיפרנו על היצירות שלנו ובדיחות הקשורות לסוצ'בה, צחקנו הרבה על התוכן והאופן שבו נמסרו ההודעות בסוצ'בה, בשנים 1945-1944 על ידי מתופף שלא ידע קרוא וכתוב וקלקל את ההודעות ואת השפה הרומנית ולפעמים אף החזיק את הדפים הפוכים. צחקנו גם על ה"פנינים" מפי מנהיגי קהילה מסוימים בסוצ'בה ואחרים, סיפורים על מקור השם "משיגה שוץ" ועל ה"שיפוט" ועוד. במיוחד היינו רוקדים ויכולנו להיות ללא ההשגחה הצמודה של המשפחות.

היו גם בילויים אחרים: טיולים ברחוב הראשי ובגן במרכז העיר והסיום היה אצל וגנר כדי לאכול עוגות "שמטנטורתה וקרמשניט". הלכנו להצגות וסרטים ב"דום פולסקי" וב"צנטרל" וגם טיילנו ב"זמקה", ב"אריני" או ב"צ'טטה". עשינו הליכות ברגל לאיצקני על ה"שטרקה" וגם לבורודוז'ני דרך הגשר.
שנינו, פריץ ורגינה, למדנו ביחד והצלחנו לסיים את הלימודים התיכוניים בבית הספר התיכון היהודי בסתיו 1945 ועברנו את בחינות הבגרות בבית הספר הממשלתי "שטפאן צ'ל מרה" בסוצ'בה ובהמשך, בחורף נסענו ליאסי ונרשמנו ללימודים באוניברסיטה.


החיים כסטודנטים ביאסי

בשנה הרביעית לקראת סיום לימודיי, החלטנו להתחתן למרות שהיינו חסרי כול. הזמנו את המשפחות לחתונה במרס 1949, הם הופתעו וענו באיחור רב להזמנתנו. אבי רצה עבורי כלה עשירה ואחותה של רגינה רצתה "נסיך", ואני לא הייתי כזה.
הלכנו ישר מהפקולטה לרשם הנישואין, חזרנו לשיעורים ואחר הצהריים קיבלנו את המשפחות שהגיעו ברכבת. החופה נערכה בחדר שלי וה"סעודה" בחדר המגורים של רגינה. בגלל מיעוט האורחים, החדרים היו גדולים דיים, אוכל הביאו מסוצ'בה והיה מספיק לכולם. על החליפות לא דיברנו, היות ולי היתה רק חליפה אחת ליום יום ולרגינה היתה שמלה יפה יותר חדשה. הצלם היה חבר שלנו והוא צילם רק תמונה אחת ויחידה בשחור לבן. את הרב הביא אבא שלי, מחצר הרבי בפשקאני.
אחיה של רגינה, אדולף, לא היה מבוסס אך קרוב אלינו מאוד - הוא הוריד את שעון הזהב שלו וענד אותו לי במתנה. אמי דאגה לכלי מיטה חדשים, אחרים הבטיחו, אך שכחו את ההבטחות. למחרת עזבו המשפחות וחזרו הביתה, רק החברה שלנו פיקוצה שטרנליב נשארה כמה ימים אצלנו. אני העברתי את כל רכושה של רגינה, מזוודה אחת - בחצייה ספרים ובחצייה בגדים וזה הכול, היינו נשואים, מקום מגורים היה לנו וטוב שהיינו יחד.
מיד עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד בהנהלת הרכבת של יאסי במקצוע האלקטרוניקה והתקשורת, ורגינה המשיכה בלימודים וגם עבדה בשנה החמישית והשישית בבית החולים, כמו שנהגו הסטודנטים לרפואה. שתי המשכורות היו נמוכות, אבל אנו ניהלנו חיים צנועים וזה הספיק לנו כדי שלא נרעב.


החיים כשכירים והעלייה לארץ

בשנת 1951 עבדתי כמהנדס תקשורת ואוטומציה, פיקוד בהנהלת הרכבת ורגינה היתה כבר רופאה. מצבנו השתפר, נולדה לנו בת ראשונה, סילביה וקיבלנו גם דירה, אמנם בבית ישן אך די טוב. עם הזמן קיבלנו משכורות טובות, כי שנינו התקדמנו בעבודה וגם המצב ברומניה השתפר, והתפרנסנו בכבוד. המשפחה גדלה, נולדה לנו בת שנייה, גרטרודה, והיינו מרוצים.
היינו סוציאליסטים בדעותינו אך בכל זאת, בשנת 1958 החלטנו לבקש אישור עלייה לישראל לשם איחוד המשפחה. הורידו אותנו במשרות וברמת העבודות, אנו המשכנו בבקשותינו במשך 12 שנים וקיבלנו 8 פעמים סירוב, אך לא ויתרנו. לבסוף בשנת 1970 אישרו לנו לעזוב את רומניה, רק לאחר שוויתרנו על כל רכושינו ועל האזרחות הרומנית (האזרחות הרומנית הוחזרה לנו, לפי בקשתנו, לאחר החלפת השלטון הרומני בשנת 1989).

בחודש ספטמבר 1970, בתוך שישה ימים מקבלת הדרכונים, בחרדה שעוד פעם לא יאשרו לנו את היציאה, מיהרנו ועזבנו את רומניה ועלינו ארצה. במשך שנים אלה, של המתנה לאישור, כבר היינו מוכרים בשגרירות ישראל בבוקרשט. קיבלנו מהם ספרים וחומר נוסף ללימוד השפה העברית והם גם עזרו לנו לעלות ארצה בזמן קצר. בהיותנו בעלי מקצועות מבוקשים באותה תקופה, התחלנו לעבוד בהצלחה, אני כמהנדס ורגינה כרופאה באזור חיפה. יצוין שרק בשנת 1970 פגש סרולציו את אחייניתו רגינה, בתה הקטנה של גולדה וזאת במקרה, כשבא לביקור במרפאה שבה עבדה כרופאה.
ברצוני להדגיש שנקלטנו מיד ויפה מפני שרצינו להיקלט, עבדנו ללא תירוצים, בכל דבר וללא חיפושי יתר. הבנות שלנו למדו - סילביה בחיפה הנדסת חשמל וגרטרודה בירושלים רפואה, לאחר שירותם הצבאי. שתיהן נישאו ויש לנו ארבעה נכדים, שניים לכל בת, קרן וצבי לופו ומאיה וליטל רויטמן, שלמדו, שירתו בצבא וממשיכים בלימודים.
למרות הקשיים הרבים, לדעתנו הצלחנו בחיים, תרמנו למדינה ולעצמנו והגענו להיות פנסיונרים מכובדים שנהנים ממשפחתנו המורחבת שעוד תגדל.

לסיום, ברצוננו לזכור שאנו יצאנו מסוצ'בה, לא נשכח את מקומות הילדות שלנו שם. אחרי הדרך הארוכה של 60 שנים קשות, ממאי 1945, כשנפגשנו לראשונה בבית הספר התיכון היהודי בסוצ'בה ועד מאי 2005, אנו התקדמנו ומרגישים חופשיים, אזרחים במדינה שלנו - ישראל ונעשה הכול עבורה כדי שתהיה חזקה לנצח, עבורנו ועבור הדורות הבאים.