סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של זאב (ולוולה) הלר ז"ל

ואלה תולדות משפחת ישראל הֶלֶר

נולדתי לאבי ישראל הלר ולאמי רייזל לבית רנד ביום י"ד כסלו ה' תרצ"א בעיר סוצ'בה. זכור לי שאת ילדותי עברתי בביתנו ברחוב דימיטרי דן 17 (מעלצער באַרג).
סבי, ר' לייבוש העלער בן ר' חיים, היה מעמודי התווך בבית הכנסת של חסידי סדיגורה (סאַדיגערער שיל) וארגן קופת צדקה פרטית שאת כספה חילק אישית כל ראש חודש לבית המשפחות הנצרכות. סבתי חנה לבית שֶּרְף היתה עזר כנגדו, ניהלה את הבית וגם עזרה לפרנסה בהפעילה צוות עובדות בסריגה.

המשפחה התפרנסה מבית חרושת לטריקוטאש (בעיקר בגדי חורף סרוגים). לאבי היה שותף בשם ר' שמשון צוורלינג, תלמיד חכם, שהגיע לסוצ'בה מפולין ובשותפות עם אבי יסדו את בית החרושת לסריגים בחצר של האדמו"ר ר' יענקלה מוסקוביץ'. ר' שמשון היה המנהל הטכני ואבא עסק ברכישת חומרים ובשיווק. הפרנסה היתה בשפע ונמנינו בעירנו עם המשפחות האמידות. תחילה למדתי ב"חדר" של ר' קאלכשטיין, אך כיוון שחליתי רבות בימי ילדותי שכר לי אבא מורים פרטיים, ביניהם ר' גוטליב, שלימדו אותי בבית לימודי קודש ולימודים כלליים.
חיינו התנהלו על מי מנוחות עד שהתחילו הגזירות האנטישמיות של ממשלת רומניה ב 1938. מצבנו הכלכלי החל להיפגע, אחר כך הוקם הגטו ונאלצנו לשאת "מגן דוד" צהוב על החזה ועל הגב. ביום ה' בשבוע, יום שני של חול המועד סוכות הופיע ברחובות כרוז עם מתופף מטעם השלטונות והודיע כי בתוך כמה שעות עלינו להתאסף בתחנת הרכבת בורדוז'ני מצוידים באוכל ל 24 שעות ובבגדים כמה שנוכל לשאת.
הוכנסנו לקרונות להובלת בהמות בצפיפות רבה מאוד והרכבת יצאה לדרכה בערב. מסתבר שהיינו בטרנספורט הראשון לטרנסניסטריה. למחרת בלילה, ליל שבת, הגענו לתחנת הרכבת של אטאקי. בצעקות, מכות והשפלות מידי הז'נדרמים הרומנים, הורדנו מהרכבת והובלנו לבית הכנסת הגדול של אטאקי. בדרך התנפלו עלינו כפריים במקלות, הרביצו וניסו לשדוד את התרמילים שלנו. אני הצלחתי להתחמק ולשמור על התרמיל שלי.

בשבת לקראת ערב הופרדה משפחתנו מאבא שנלקח להמיר את כספו הרומני לרובלים ואנחנו, סבא, סבתא, אימא ואנוכי הובלנו בשיירה אל נהר הדנייסטר אותו חצינו על רפסודות לעבר העיר מוגילב פודולסק. אימא סיפרה לי שהיו אנשים שטבעו בזמן המעבר. במוגילב הוכנסנו לקסרקטין ישן ללא חלונות ודלתות והתמקמנו באחד החדרונים שבקומה השנייה. ביום ראשון לפנות ערב חזר אלינו אבא שהצליח לשחד את הז'נדרמים שישאירו אותנו במוגילב עד אחרי שמחת תורה. אחרי החג צורפנו לשיירה שהחלה לנדוד ברגל מקולחוז לקולחוז ולנו בדירי חזירים לשעבר, עד שהגענו לעיירה לוצ'ינץ בשבת בראשית (כ"ז תשרי תש"ב) לפנות ערב. היהודים המקומיים קיבלו את פנינו עם מרק חם, מחיה נפשות ולמזלנו שוכנו, יחד עם עוד משפחות, בעליית גג בבית של יהודי אוקראיני שם יכולנו לנוח מעט מתלאות הדרך. למחרת התחיל סבי, ר' לייבוש, להניח תפילין ולהתפלל. בשעה שהוא הניח תפילין של יד נכנסה חבורת ז'נדרמים חמושים בצעקות רמות והחלו לגרש את הנוכחים החוצה. סבי נפל על הרצפה ובידיו תפילין של ראש ולא קם עוד. יהודי שהציג עצמו כרופא קבע את מותו. בגלל פטירת סבי שיחד אבי את המפקד שישאיר אותנו כאן עוד יומיים כדי שנוכל להביא את סבי ז"ל לקבר ישראל בלוצ'ינץ. מותו של סבי ז"ל ב כ"ח תשרי תש"ב, הציל אותנו מגירוש לעבר הגרמני של נהר הבוג.

אחרי יומיים הצטרפנו לטרנספורט שיצא לכפר האוקראיני בשם סגוּרַיי. שוכנו בבית עזוב וחרב, כמו משפחות אחרות. אחרי כמה ימים שכרנו חדר אצל איכרה שהיה לה בן מופרע. הבעל שלה חוסל בטיהורים של סטאלין. כמעט שלא היו גברים אוקראינים בכפר הזה.
אחרי כחודשיים, כשאמי היתה בהריון מתקדם, הצליח אבי להבריח אותה למוגילב אל האחים שלה, משפחת רנד. סבתא, אבי ואנוכי נשארנו בסגוריי. כעבור כמה שבועות נפטרה סבתי חנה ממחלה ביום כ"ט טבת תש"ב. אבא סיכן את חייו והביא את אמו, סבתי, לגטו לוצ'ינץ כדי לקברה בקבר ישראל, אבל האדמה היתה קפואה ואי אפשר היה לכרות בה קבר, לכן נקברה סבתי, יחד עם שאר קורבנות לוצ'ינץ, בקבר אחים. אחרי שאבא חזר מלוצ'ינץ חלינו שנינו, בהפרש של כמה ימים, בטיפוס הבהרות ושכבנו על הרצפה עם חום גבוה מאוד, בלי אוכל וללא טיפול רפואי. בדרך נס הצלחנו להתגבר על המחלה ואבי החליט להתאחד עם המשפחה בגטו מוגילב. שכרנו איכר עם עגלה שהוביל אותנו דרך השדות במשך כמה לילות עד שהגענו למוגילב ערב פסח תש"ב. כאן נודע לנו שאימא ילדה בת שנפטרה.
כיוון שלא היה לנו אישור שהייה בגטו נאלצנו להתחבא כל אחד מבני המשפחה במחבוא אחר. אותי הצליחו להכניס לבית היתומים מס' 1 ששימש קודם כבית חולים. כאן סבלתי מרעב וכינים ומדי פעם הגניבו לי אבא או אימא. משהו לאכול. כך עבר כל הקיץ עד היום המר והנמהר, יום שישי כ"ח תשרי, יום הזיכרון של סבי ז"ל, כשאבי הלך להביא לי אוכל, תפסו אותו בדרך והעבירו אותו בכוח למחנה המוות פֶּצ'וֹרָה. באותו יום לקחו גם את ר' שמשון צוורלינג ממיטת חוליו לפצ'ורה. גב' איצקוביץ' מסוצ'בה הצליחה לברוח ממחנה פצ'ורה עד לגטו מורפה ולפני מותה סיפרה לבעלה כי אבי ניסה לברוח מהמחנה, נתפס והומת. רק כעבור שנה נודע לנו מפי דודי, אחי אמי ר' לייבוש רנד, על העדות העקיפה היחידה מפי מר איצקוביץ' על מות אבי ומאז התחלתי להגיד קדיש כל שנה ביום א' כסלו. אמי לא השלימה עם הבשורה המרה והמשיכה לחכות לשיבת בעלה. דוד לייבוש לקח אותנו תחת חסותו וכל ליל שבת הזמין אותנו לביתו. הוא נהג לומר "בימים קשים מנשוא, כאשר יהודי מתעורר משנתו, עליו לדעת שהיום יהיה לו יותר טוב מאתמול וכי יום המחר יהיה עוד טוב יותר". אמרה זו רוממה את רוחנו ועזרה להתגבר על המצוקות. גם דוד שמעון רנד, שעבד בבית היציקה וקיבל מנת לחם יומית, עזר לכלכל אותנו.

בחודש מרס, כמה ימים לפני פורים תש"ד שוחררנו מהכיבוש הנאצי. על נהר הדנייסטר נמתחו שני גשרים שהמגורשים בנו עבור הצבא הגרמני, ביניהם גם אמי. ניצלנו בזכות אחד עשר פרטיזנים שניצלו לטובתם את הבלבול בצבא הגרמני והרומני הנסוג, עלו על הגשרים והתחילו לזרוק רימוני יד על הנסוגים. הגרמנים חשבו שהצבא הרוסי כבר הגיע ואז פוצצו את הגשרים הממולכדים מראש והעיפו אותם באוויר יחד עם הפרטיזנים. לזכרם הוקמה אנדרטה במוגילב. לימים נודע כי אנשי אס אס. כבר היו אז בגטו כדי לחסל את כל היהודים לפני הנסיגה.
אחרי השחרור נשארנו במוגילב עד שהחזית התרחקה למרות ששאפנו לחזור לסוצ'בה מהר ככל האפשר. רק בחודש יולי, אחרי שהגבול בין רוסיה לרומניה נסגר על נהר פרוט, קיבלנו אישור מהשלטונות לנסוע לצ'רנוביץ. התארגנו כמה משפחות ושכרנו ממנהל תחנת הרכבת במוגילב שני קרונות משא האמורות להתחבר לרכבת צבאית הנוסעת לצ'רנוביץ. במקום זאת חיברו את הקרונות לרכבת הנוסעת לחזית יאסי. במשך חמש יממות התענינו רבות, סבלנו הפצצות של מסרשמידים ומחסור באוכל ושתייה עד שתוקנה הטעות והגענו לתחנת הרכבת של צ'רנוביץ באמצע יולי 1944. הצלחנו להתחמק מתחנת הרכבת והגענו לקרובי משפחה שגרו בעיר ולא הוגלו. שכרנו חדר ברחוב היהודי ואני ניסיתי כוחי ברוכלות. קניתי סחורה מוברחת אצל נהגי הקטרים שחזרו מרומניה ומכרתי לאיכרי הסביבה שבאו לשוק של יום שני בשבוע. כך התפרנסנו עד אחרי פסח תש"ה, עת קיבלנו סוף סוף, אישור לעבור את הגבול ולחזור לרומניה. יומיים התעכבנו בסירט עד שהשגנו עגלה עם סוס וחזרנו לסוצ'בה בתקווה למצוא את הרכוש שהשארנו לפני ההגליה. כאן היו לנו שני בתים, אחד גדול עם שמונה חדרים שנהגנו להשכיר ואחד קטן שהכיל שתי דירות. הבית הגדול נהרס במלחמה ואנחנו השתכנו בבית הקטן. מצאנו שתי מכונות סריגה גדולות ושתי קטנות שלא נשדדו. השכרנו את המכונות לקאופראטיב ששילם תמורת השימוש במכונות. כמו כן הוכרה אמי על ידי שלטונות רומניה כאלמנת מלחמה וקיבלה קצבה קטנה. מהכנסות אלה התפרנסנו בדוחק עד סוף 1947.
ביקשנו אישורים לעלות לארץ ישראל, אמי קיבלה מיד את האישור אבל לא ניצלה אותו משום שמנעו ממני לעזוב את רומניה כי הגעתי לגיל הגיוס. אחרי כמה ועדות בריאות שחררו אותי מן הצבא והתחלתי לעבוד במחסן אספקה לחנויות - Aprozar. בזמני הפנוי למדתי גמרא אצל הרב טרנובר ואצל ר' נחום בקאל וגם אצל ר' שאול גוטליב. שיחקתי גם שח מט במועדון העירוני.

חיים אלה נמשכו עד דצמבר 1958 עת קיבלנו אשרת כניסה למדינת ישראל. נסענו ברכבות דרך הונגריה, אוסטריה ואיטליה עד נמל נאפולי, וממנו הפלגנו באונייה טרנסילבניה לישראל. ירדנו בנמל חיפה ב 26 בינואר 1958. הסוכנות היהודית קלטה אותנו ונתנה לנו דירה של 39 מ"ר בשכר דירה בירושלים, בשכונת עיר גנים רחוב אביבית 22 דירה א. סירבתי ללכת לאולפן כי הייתי צריך לפרנס את אמי. חיפשתי עבודה ובתוך שבועיים התחלתי לעבוד בחנות הסיטונאית של מר צבי פוקס. בקיץ 1959 שלחו אותי מלשכת העבודה לעבוד במשרד הדואר, במדור המשכורות. כל שישה חודשים פיטרו אותי וכעבור שבועיים החזירו אותי לעבודה בבנק הדואר, במחלקת החסכונות. בהתחלת נובמבר 1960 הציעו לי בעלי חברת "מרו" (סיטונאי מכולת) עבודה כמנהל החשבונות של החברה וקיבלתי את ההצעה. העסק שהעסיק 5 עובדים התפתח לכ 40 ונהייתי מנהל חשבונות ראשי וחשב החברה. כאן עבדתי עד צאתי לגמלאות בסוף 1998.
בינואר 1961 גויסתי לצה"ל ואחרי טירונות מקוצרת הועברתי למערך המילואים. גם בארץ שיחקתי שח מט במועדון עקיבא רובינשטיין בירושלים והגעתי לדרגת מועמד לאומן פלוס. בקיץ 1967 השתתפתי במלחמת ששת הימים וזכיתי להיות הפצוע הראשון במוצב חוות הלימוד כשנפתחה המערכה לשחרור ירושלים.

בחודש מאי 1970 הכירו לי את חיה לבית שכטר מחיפה וב 16 בפברואר 1971 נשאתי אותה לאישה. נולדו לנו שתי בנות: ישראלה ע"ש אבי ז"ל ובתיה אסתר ע"ש הסבתות של שנינו. חיה היתה מורה בכירה ועבדה בבית הספר אווילינה דה רוטשילד ואחר כך חינכה ולימדה בבית הספר יהודה הלוי. היא גם היתה פעילה בענייני חינוך והיתה חברה במועצה הפדגוגית הירושלמית של הסתדרות המורים. במקביל לעבודתי בחשבונאות נבחרתי כחבר בוועד בית הכנסת "זיכרון קדושים" שנוסד בידי ניצולי שואה בשנת תשי"ב ומוניתי לגזבר בהתנדבות. אחרי שזקני הוועד הלכו לעולמם נבחרתי ב 1980 למנהל בית הכנסת, תפקיד שאני ממלא עד עצם היום הזה.
בתחילת מאי 1995 נתגלתה אצל חיה מחלה ממארת שממנה לא התאוששה. היא הסתלקה מן העולם ביום כ"ז מנחם אב תשנ"ה ונטמנה בהר המנוחות בירושלים. גם אמי הלכה לעולמה בשיבה טובה ביום כ"ג מרחשוון תשנ"ט.
בתנו ישראלה נישאה לידידיה דחבש ויש לנו ממנה בינתיים ארבעה נכדים: חיה בת אל (ע"ש רעייתי), רועי, הילל, וּוֶרֶד.
מאז פטירת חיה אני מתמסר לעבודתי בבית הכנסת ומצפה שבתנו הצעירה בתיה תתחתן עם בחור הגון ותביא לנו נכדים ראויים.