סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפוריו של ישראל היבנר

על משפחתם של אבי שמשון ואמי צירל היבנר ז"ל

את ההורים של אבי שמשון היבנר ז"ל לא הכרתי, הם נפטרו לפני שנולדתי. אבי נולד בכפר איג'שטי שבאזור סטרוז'ינץ צ'ודין בבוקובינה. להוריו היתה אחוזה ונולדו להם 8 ילדים, 6 בנים ושתי בנות. לאחד האחים של אבי, יוסף היבנר ולאשתו רבקה נולדו 8 בנים אך הם לא ידעו איזה גורל מר מחכה להם. חמשת הבנים פליק בן 30, יצחק בן 28 ואשתו, זינדל בן 26, שלמה בן 24, דוד בן 18 והוריהם נרצחו בשנת 1941 על ידי איכרים רומנים מקומיים. האח הבכור מיכאל נפטר בטרנסניסטריה יחד עם אשתו ממחלת הטיפוס. נשארו בחיים האחים שמואל וצבי אשר נשא לאישה את אחותי מינה. לעולם לא אשכח את התמונה של גיסי צבי יושב על כיסאו, מתייפח ומסתכל על התצלומים של הוריו ואחיו שנרצחו ביום אחד.












ישראל היבנר

גם מצד אמי (לבית טננבאום) לא הכרתי את סבי, שגם נפטר לפני שנולדתי. סבתא שרה, אישה דתייה חכמה ויפה, ילדה 10 ילדים ורק 5 נשארו בחיים. בן אחד אברהם אהרון טננבאום וארבע בנות: אמי צירל ושלוש בנות בשם חנה, מינה וגיטה. כולם נולדו בסוצ'בה. סבתא שרה הוגלתה גם היא לטרנסניסטריה ובדרך חזרה הביתה נפטרה בזוצ'קה על יד צ'רנוביץ.
לדודי אברהם אהרון ולאשתו הנל'ה נולדו 3 ילדים, 2 בנים ובת. הבנים ישראל (בובי) ומוניו עלו לפלשתינה בשנות השלושים באמצעות אופניים דרך היבשה, דרך טורקיה, סוריה ולבנון. גם הבת קוקה עלתה לפלשתינה בשנות השלושים. כולם השתקעו בחיפה, הקימו משפחות ונולדו להם ילדים. לישראל 2 בנות, למוניו 3 בנים ולקוקה בת ובן. דודי אברהם אהרון עלה ארצה בשנת 1947 יחד עם אשתו. (אחרי שהיו בטרנסניסטריה בשנים 1944-1941). היום הדוד, אשתו וילדיהם כבר לא בחיים, כולם קבורים בחיפה. שבעת הנכדים של דודי מתגוררים בארץ.
אחותה של אמי, חנה, נישאה לבן דוד בשם בנימין שפירא, בן אדם ישר מאוד, אוטודידקט ומשכיל. הם היו מבוססים כלכלית וביקרו בארץ בשנות השלושים, אך במקום להישאר חזרו לסוצ'בה והוגלו לטרנסניסטריה. שניהם חזרו משם לסוצ'בה שם שהו עד מותם. הם קבורים בסוצ'בה.















שרה טננבאוּם

אחותה של אמי גיטה היתה גננת מוסמכת, עזבה את סוצ'בה בשנות השלושים ונסעה לברלין, שם התחתנה עם סופר בשם פרנצי ונטוך ופתחה גן ילדים פרטי. כשהיטלר הגיע לשלטון, הם הצליחו לברוח בזמן לווינה, אך היטלר הגיע גם לווינה ואחר כך לפראג. כשהיטלר כבש גם את צ'כסלובקיה הם ברחו לפולין וכשהיטלר כבש את פולין הם ברחו ללונדון. בלונדון נשארו ושם נפטרו.
את אחותה של אמי, מינה, לא הכרתי עד עלייתי ארצה בשנת 1964. היא עזבה את סוצ'בה לפני שנולדתי, הגיעה לפלשתינה והתחתנה עם מנהל בית ספר בשם חיים פוטשמן. הם התגוררו רוב הזמן בצפת, מאוחר יותר בירושלים וגם הם כבר לא בחיים.
להורי נולדו 5 בנות: קוקה (ב 1911), אדית (ב 1914), מינה (ב 1917), בלומה (ב 1919) ויטי (ב 1922). אך הורי לא התייאשו, הם רצו בכל מחיר גם בן, אשר סוף סוף נולד ביום 29.11.29. אמי ילדה אותי בביתנו בסוצ'בה כמקובל בימים ההם. לאבי היתה חנות קמח ודברי מכולת. החנות סיפקה קמח למאפיות ולקונדיטוריות בעיר סוצ'בה. המרחק בין ביתנו לבין חנותו של אבי היה ק"מ אחד לערך, ושכן התנדב ורץ את המרחק הזה והודיע לאבי שנולד לו בן. שהרי לא היה אז בסוצ'בה טלפון פרטי.











שמשון וצירל היבנר

סיפרו לי שאבי התרגש כל כך, עד כי עלה על כרכרה ונסע הביתה ובדרך צעק כדי שאנשים (מכרים) ישמעו אותו: נולד לי בן, יש לי בן. ברית המילה התקיימה בביתנו, וכל מאפייה בסוצ'בה וכל קונדיטורייה שלחו אלינו עוגה אחת (טורט) בסך הכול 14 עוגות.

על אחיותי ומשפחותיהן

אחותי קוקה למדה תורת הלשון ואמנות באוניברסיטה בצ'רנוביץ ונישאה בביתנו בסוצ'בה למהנדס איסר רוזנהק מאיצקני. הם עברו לגור בצ'רנוביץ ובזמן מלחמת העולם השנייה נשארו במקום. גיסי איסר בהיותו מהנדס, קיבל מהשלטונות רישיון להישאר בצ'רנוביץ. בשנת 1945 עברו לסוצ'בה. קוקה עבדה בסוצ'בה כמורה לצרפתית ובחודש אוגוסט 1947 נולד להם בן בשם סימון אשר התייתם מאמו בגיל 12, כי אחותי נפטרה אחרי מחלה קשה בשנת 1959. גיסי איסר נפטר בשנת 1971 ושניהם קבורים בבית הקברות היהודי בסוצ'בה. סימון, שהנו אחייני הראשון, נשא לאישה את שלה לבית ויינברג. הוא למד הנדסת חשמל בפוליטכניקה שבעיר יאסי ושלה למדה פיזיקה באוניברסיטת יאסי. נולדו להם שני ילדים בת ובן, ובשנת 2003 נולדה להם נכדה. הם עלו ארצה ב 1977 ומתגוררים בחולון.

אחותי השנייה אדית למדה משפטים באוניברסיטת צ'רנוביץ. היא לא סיימה את לימודיה בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה, היא הוגלתה באוקטובר 1941 לטרנסניסטריה וחזרה לסוצ'בה בשנת 1945. היא עבדה בחנותו של אבי יחד עם גיסי צבי עד לשנת 1951. ביקרתי אצלה בסוצ'בה 4 פעמים. בשנת 1994 היא נפטרה והיא קבורה בבית הקברות היהודי בסוצ'בה.

אחותי השלישית מינה למדה שירה בקונסרבטוריון בצ'רנוביץ. גם היא לא הצליחה לסיים את לימודיה בגלל פרוץ המלחמה ונישאה לבן דוד שלנו צבי היבנר בשנת 1940 בצ'רנוביץ. ממשפחתנו רק אחותי קוקה השתתפה בחתונתה. יתר המשפחה היתה בסוצ'בה (אסור היה אז ליהודים לנסוע ברכבת). גיסי צבי נשלח בזמן המלחמה לעבודת כפייה בדרום רומניה ונשאר בבוקרשט. אחותי הצליחה לעבור את הגבול מצ'רנוביץ לרומניה באופן בלתי חוקי בשנת 1944 כדי להתאחד עם בעלה. בשנת 1945 הם עברו לסוצ'בה ושם נולדה להם בת בשם יוסיפיה בשנת 1949. בסוף שנת 1950 עלו ארצה, התגוררו תקופה מסוימת במעברה בחיפה, אך בסוף הצליחו להסתדר. גיסי נפטר אחרי מחלה קשה בשנת 1999 והוא קבור בחיפה. אחותי מינה מתגוררת כיום בקריית חיים. בתה יוסיפיה למדה סוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ונישאה בשנת 1971 לזאב שרף, בעל תואר שני בהנדסה ביו רפואית מהטכניון בחיפה, ובעל פרס רפאל (1994), פרס האיגוד האמריקאי להנדסת סביבה (2000). נולדו להם בת ובן ובשנת 2002 נולד נכדם הראשון. הם מתגוררים בקריית חיים.

אחותי הרביעית בלומה למדה עברית בסוצ'בה בין השנים 1935-1929 בבית הספר "בית יעקב" אצל המורים מרים שטרן, טרכטמן ושרה ראטה, בתו של הרב משולם ראטה. בסוף שנת 1947 עלתה ארצה דרך קפריסין, שם לימדה עברית את העולים עד הגעתה ארצה בסוף 1948. היא התחתנה עם פנחס יונגמן, מורה דרך ונולדו להם שני ילדים, בן בשם רם ובת בשם נילי. רמי למד מזרחנות באוניברסיטת תל אביב והשתחרר מצה"ל בדרגת אלוף משנה, נשוי למירה לבית קצבורג - דוקטור ליהדות בת זמננו מהאוניברסיטה העברית, נולדו להם ארבעה ילדים והם מתגוררים במודיעין. נילי למדה מוזיקה באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, היא מורה לפסנתר ונישאה לזאב ליאב, אשר למד הנדסת תוכנה מחשבים והשתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף, נולדו להם 3 ילדים, בת ושני בנים ומתגוררים ברמת גן.
אחותי החמישית, יטי, גם הוגלתה לטרנסניסטריה באוקטובר 1941. אחרי שובה למדה רפואה באוניברסיטת יאסי ונישאה לד"ר מירון אלטרסקו רופא גינקולוג. נולדו להם 2 ילדים, בת ובן ובשנת 1972 עלו ארצה. גיסי מירון נהרג בשנת 1981 בתאונת דרכים קשה. אחותי מתגוררת ברחובות. הבת ז'אנה למדה הנדסת חשמל בטכניון בחיפה ונישאה לדן שאקי מהנדס בניין. יש להם 2 ילדים בת ובן. הבן סילביאן נשוי למהנדסת ויויאן לבית שינדה. הוא למד חשבונאות וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. נולדה להם בת אחת.

אנוכי, התחלתי בגיל שלוש וחצי לבקר בגן הילדים היהודי של גברת איזוליס, ובמקביל התחלתי ללמוד את ה"אלף בית" בחדר של מר קלכשטיין. בגיל 7 התחלתי ללמוד בבית הספר העממי וסיימתי בשנת 1940 ובשנת 1941-1940 הורחקתי מבית הספר ככל היהודים בסוצ'בה.
ב 10 באוקטובר 1941 הוגלינו לטרנסניסטריה. הגענו קודם לתחנת הרכבת בורדוז'ני, הוכנסנו לקרונות להובלת בהמות בצפיפות רבה מאוד והגענו לעיר אטאקי. עברנו את הדנייסטר והגענו לעיר מוגילב יחד עם אחותה של אמי ובעלה ואחיה של אמי עם אשתו. במוגילב הוכנסנו לקסרקטין ישן ללא דלתות וחלונות. הצלחנו לשחד קצין רומני והגענו לדירה של משפחה יהודית במוגילב. הקצין הרומני יחד עם 2 ז'נדרמים עקבו אחרינו ודרשו מאיתנו סכום כסף נוסף. בהתחלה, הורי והדודים שלי סירבו לדרישתו של הקצין הרומני ואז הוא אמר לז'נדרמים: קחו אותם בחזרה לקסרקטין והגידו לממונים שאנשים אלה ניסו לברוח. העונש עבור בריחה היה מוות ולכן הקצין קיבל את מבוקשו. את הכינור שהחזקתי ביד השארתי במוגילב (לפני הגירוש למדתי נגינה בכינור 5 שנים מגיל 7 ועד גיל 12). במקום הכינור, אמי נתנה לי לסחוב מזוודה. הגענו לעיירה מורפה וקיבלנו חדר קטן אצל משפחה יהודית מקומית תמורת בגדים. לא נראה לי כי ניתן להעלות על הכתב ובצורה קצרה את כל אשר עברתי וחשתי. אני יכול להדגיש רק את הרעב, הקור, המחלות וסכנת חיים. כל המשפחה חלתה בטיפוס, אך למזלנו הצלחנו לצאת מזה. אבי עבד בסלילת כביש ואחיותי ואני עבדנו תקופה קצרה בגידול טבק ואיסופו.
את חגיגת הבר מצווה שלי, "חגגתי" יחד עם ארבעה חברים והכיבוד היה כוס גרעינים לבנים.

באביב 1944 - ימים ספורים לפני השחרור - כאשר הצבא הגרמני התחיל כבר בנסיגה, דפקו בדלת של "החדר" שלנו כמה חיילים גרמנים. לחדר שלנו היו שני חלונות קטנים מכוסים בקרח ואנחנו הסתתרנו על יד הדלת. רעדנו מפחד אך למזלנו הגרמנים כנראה מיהרו מאוד ועזבו. אילו היו פורצים ונכנסים לחדר, אני משוכנע כי היו יורים בנו למוות. כשסיפרנו לבעל הבית את הסיפור, הוא הזמין אותנו למחבוא שלהם. הם חפרו כל החורף בשנת 1944-1943 בלילות, בור עמוק וצר אשר הכניסה אליו היתה דרך ארונית קטנה. ירדנו לבור ונשארנו שם עם המשפחה של בעל הדירה - ביחד 12-10 נפשות - כ 50 שעות בתנאים נוראיים. בזמן שהיינו בבור, כמה חיילים גרמנים פרצו את דלת הכניסה לבית, ושמענו בחרדה איך אחד מהם דפק על הרצפה ואמר: "כאן חלול". הגרמנים כנראה מיהרו מאוד ולמזלנו עזבו. אחרי שתי יממות וכמה שעות, בתו של בעל הבית עלתה לחדר שלהם וכעבור מספר דקות התחילה לצעוק: "אתם יכולים לעלות, הצבא האדום נכנס למורפה".
נשארנו במורפה עוד מספר שבועות ואחר כך שכרנו עגלה יחד עם שכן שלנו ד"ר טולצ'ינסקי ונסענו למוגילב. עלי לציין שבהתחלת 1944 אחותי מצ'רנוביץ הצליחה לשלוח לנו מעט כסף ומצבנו הכלכלי השתפר קצת. הגענו למוגילב, עברנו את הדנייסטר והגענו לאטאקי. החלטנו ללון באטאקי בבית עזוב ללא חלונות ודלתות. שכבנו על הרצפה יחד עם עוד 50-40 אנשים. במרחק של 200 עד 300 מטר מהבית הזה היה גשר על הדנייסטר, שהגרמנים אותו הפציצו כל הלילה ובדרך נס לא נפגענו. המשכנו ברכבת משא מאטאקי לצ'רנוביץ והגענו לסדגורה על יד צ'רנוביץ. הצלחנו להודיע לאחותי שאנחנו נמצאים בסדגורה. אחותי וגיסי הגיעו אלינו למחרת ותמורת שוחד הגענו לדירה שלהם בצ'רנוביץ. רצינו להמשיך הביתה לסוצ'בה, אך הגבול לרומניה נסגר והצטרכנו להישאר בצ'רנוביץ עד לחודש מרס 1945.
יום אחרי שמחת תורה (ב 1944) נפטר אבי באופן פתאומי, כנראה מדום לב. אמי נכנסה לחדר השינה ומצאה אותו ללא רוח חיים על הרצפה. מאז עברו יותר מ 60 שנים. רציתי לבקר לפחות פעם אחת בקבר של אבי בצ'רנוביץ אך התברר שבית הקברות הישן בצ'רנוביץ מוזנח מאוד ואין טעם לנסוע לשם כי אף אחד לא מצליח למצוא את הקבר שהוא מחפש.

באפריל 1945 נפתח הגבול לרומניה ונסענו הביתה לסוצ'בה. סיימתי את הלימודים בכיתות ה י"ב בשנתיים וחצי כמו כל החברים שלי שהוגלו לטרנסניסטריה. בשנת 1948 הגשתי בפעם הראשונה את הבקשה לקבלת דרכון כדי לעלות ארצה. לא קיבלתי תשובה חיובית והתחלתי לעבוד כעוזר למנהל חשבונות ולאחר מכן כמנהל מחלקת תמחיר ותכנון. בשנת 1958 הגשתי בפעם השנייה את הבקשה לקבלת הדרכון. תשובה חיובית קיבלתי רק בסוף חודש אפריל 1964.
עליתי ארצה יחד עם אמי והגענו לשדה התעופה בלוד ב 3.7.64 למדתי עברית באולפן בורוכוב בגבעתיים ואחרי סיום הלימודים התחלתי לעבוד כמנהל חשבונות במשרד פרטי להנהלת חשבונות וזאת עד פברואר 1971. מפברואר שנת 1971 ועד יוני 1998 עבדתי כמנהל חשבונות ראשי בשני מפעלים שונים. ב 1968 התחתנתי עם בקה לבית ינקוביץ גם היא מנהלת חשבונות ונולדו לנו שני ילדים, שרון ויפעת. בחודש מאי 1972 נפטרה אמי והיא קבורה בבית העלמין הישן בחיפה.
בננו שרון למד מנהל עסקים בתל אביב ועובד בבנק לאומי. הוא נשא לאישה את מרים לבית מלכי, בעלת תואר שני במשפטים ועורכת דין פלילית במשטרת ישראל. נולדו להם שלושה ילדים דניאל, עידו ואיתן. בתנו יפעת למדה תקשורת ולאחר מכן למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שם היא גם ממשיכה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית.


זיכרונות מגן הילדים

לפני מלחמת העולם השנייה וגם תקופה קצרה אחריה היה בעיר סוצ'בה גן ילדים עברי בהנהלת הגננת בלנקה איזוליס. לפני כשבעים שנה כשהייתי בן ארבע וחצי, ביקרתי בגן ילדים זה ובקיץ 1934 הוחלט להכין הצגת סוף שנה. ההצגה התקיימה באולם העירוני לתיאטרון דום פולסקי. כנראה שאז היה לי קול יפה ולכן הגננת לימדה אותי שיר בעברית עבור ההצגה. לא הבנתי את המילים ששרתי - הרי לא ידעתי עברית. אך למרות זאת אני זוכר עד היום את המילים של השיר. והנהו (מסביבי עמדו כמה ילדים):

אני: אילו ידעתם מה שחלמתי הלילה!
הילדים: מה חלמת? ספר לנו את חלומך?
1.    א. בלילה על מיטתי
    ה. טרה לה לה לה לה
    א. ראיתי חלום בשנתי
    ה. טרה לה לה לה לה לה לה
    א. בא כרוב מן השמים
    ה. אה אה אה אה
    א. כרוב עם שתי כנפיים
    ה. אה אה אה אה
2.    א. הכרוב אמר לי ככה
    ה. טרה לה לה לה לה
    א. כנפי לך אשלח
    ה. טרה לה לה לה לה לה לה
    א. הוי מלאך משמים
    ה. אה אה אה אה
    א. איה הכנפיים
    ה. אה אה אה אה


כוחה של האמת

לפני מלחמת העולם השנייה, היתה לאבי שמשון היבנר ז"ל, חנות קמח ודברי מכולת. החנות סיפקה קמח למאפיות ולקונדיטוריות של העיר סוצ'בה, יחד עם זאת, אבי מכר קמח ודברי מכולת גם ליחידים.
והנה מקרה שאירע בשנת 1940-1939, עת הייתי כבן 10. מדובר בתקופה שבה היתה האנטישמיות בשיאה, תקופה קשה מנשוא, שבה בין היתר נדרשו היהודים לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב כאות קין. בתקופה זו היה מחסור רב בכסף קטן.
באחד הימים נכנסה לחנותו של אבי גויה, קנתה מצרך, שילמה בשטר של מאה ליי וביקשה עודף. אבי הסביר לה כי אין לו עודף וכדי להוכיח זאת, פתח בפניה את הקופה. בתגובה החלה האישה לאיים על אבי כי תתלונן לרשויות, דבר שיוביל למשפט.
לימים, קיבל אבי הזמנה לבית משפט צבאי בעיר באקאו, אשר היתה במרחק של כמאתיים ק"מ מסוצ'בה. ערב לפני המשפט, זמן מה לפני שאבי יצא לדרכו, שכבנו אבי ואני פרקדן על הספה בביתנו. אבי היה מתוח מאוד ועישן סיגריה אחר סיגריה, אף שהייתי ילד קטן ראיתי את הפחד נשקף מעיניו. הוא נפרד מאמי, מאחיותי וממני ויצא לדרכו.
ביום המשפט, בשעת לילה מאוחרת, עת ישנתי, שמעתי רעש בבית וכשקמתי הבחנתי באבי משוחח עם משפחתי וכך סיפר: בבית המשפט, ביקש השופט הן מאבי והן מהגויה למסור את גרסאותיהם. אבי סיפר אודות המקרה ועל כי לא היה לו עודף. הגויה בתורה עמדה על כי לאבי היה עודף, אך העדיף לא לתת לה. השופט כבדרך נס, נכון לתקופה זו, ביקש מן האישה להישבע למען אמיתות גרסתה. בשלב זה נעתקו מילותיה של האישה מפיה והיא נעשתה כאילמת, לא יכלה להוציא אף הגה מפיה! אבי שוחרר לביתו.
כוחה של האמת!