להורי ברוך שלום ורבקה רוקנשטיין היו שלוש בנות. אני - הבכורה, יטי (לימים אלנבוגן), זוזי (לימים גליק) ופריצי חדווה (לימים וינברגר). אבי ברוך שלום נולד בשנת 1891 כבן לאליעזר ושושה, ולהם עוד שלושה ילדים - משה, פייגה ורבקה. סבא אליעזר היה הבן של שמואל ומניה, בעל בית חרושת לזכוכית בפירסטנטל שבבוקובינה.
יטי אלנבוגן (רוקנשטיין) |
אבי נשא לאישה את רבקה לבית גנץ מווישאו בשנת 1921. שתי המשפחות היו מחסידי ויז'ניץ ואבי נהג לנסוע כל שנה לימים הנוראים להתפלל אצל הרבי וזאת עד שנת 1940. אבא היה סוחר תבואות, איש מקובל ואהוד בחוגי המסחר, כמו כן היה חבר בוועד הקהילה בסוצ'בה. אימא היתה עקרת בית ועוסקת בצורכי ציבור - בויצ"ו, אוזה, הדסה ורות - עמותות שעסקו בהאכלתם והלבשתם של ילדים נצרכים. בית הורי היה ידוע בהכנסת אורחים. אבא השתדל להביא בכל ערב שבת אורח, ואימא שיתפה פעולה ברצון.
משפחתנו הוגלתה לטרנסניסטריה יחד עם כל יהודי סוצ'בה והגיעה למורפה שם התגוררה תחילה באולם גדול. אחר כך עברנו לחדר בבניין בית החולים לשעבר עד שיום אחד הגיע הפרטור דין דלגן משארגורוד וללא כל סיבה הכה את אבא. הפיל אותו על הרצפה ודרך עליו עד שכמעט והרג אותו. הוא ציווה עליו לעזוב בין רגע את החדר. מצאנו חדר אחר שהיה פעם מסעדה ועברנו לגור שם עם המשפחות של וולף שפר וברוך ויוסף אלתר. כל אלה בחדר אחד ששימש כחדר מגורים, חדר שינה ומטבח. עיקר הדאגה היתה שמירה על הניקיון ואכן כל הדיירים הצליחו לא לחלות במגפת הטיפוס. גם במורפה דאגה אימא למתן צדקה והקפידה לשלוח כל יום אוכל למשפחה נצרכת אחרת.
אבא סידר במורפה מקום תפילה קבוע לא רחוק ממקום המגורים ושם התפללו במניין פעמיים ביום וכמובן בחגים ובימים הנוראים. לסוכות הוקמה סוכה משותפת לכל דיירי החצר. בתקופה הראשונה בגירוש התפרנסנו ממכירת חפצים ומהחלפתם תמורת מזון. לאחר מכן קיבלנו עזרה מאח של אימא שהיה גר בטימישוארה.
במקרה פגשנו פקיד רומני שעבד בתחנת הרכבת בז'מרינקה שהיה אף הוא מטימישוארה ונסע מדי פעם הביתה לחופשה. הוא העביר לדוד מכתב מאחותו וחזר עם כסף שנשלח לנו, כמובן שרק חלק מהכסף נמסר לנו ואת היתר הוא השאיר לעצמו, אבל בעזרת החלק שנתקבל הצלחנו לשרוד. בטרנסניסטריה נספו ממשפחתנו הסבא אליעזר, משה, אח של אבי ואחותו פייגה. בגטו מורפה הכרתי את ישראל (נצי) אלנבוגן, התאהבנו ודרכנו לא נפרדו מאז.
לאחר שחרור מורפה ב 19.3.1944 התחלנו לתכנן את החזרה הביתה ביחד עם משפחת אלנבוגן. רכשנו סוס ועגלה וב 10.5.1944 התחלנו את הדרך הביתה. שתי המשפחות, בסך הכל שמונה אנשים. התחלנו במסע ארוך שנועד לעקוף את מוגילב, שם גייסו אנשים צעירים לצבא האדום או לעבודה במכרות פחם. המסלול שלנו היה דז'ורין - טומשפיל - ימפול, ומשם תכננו לעבור את הדנייסטר ולהגיע לסורוקה. בדרך נעצרנו על ידי חיילים רוסים ורק לאחר חקירה יסודית הם שוכנעו שאנו פליטים החוזרים הביתה ושוחררנו.
בטומשפיל פגשנו חיילים רומנים שנשבו על ידי הרוסים ויסדו בריגדה על שם טודור ולדימירסקו שלחמה לצד הרוסים נגד הגרמנים. מהם נודע לנו שהדרך עד סוצ'בה חופשית. בימפול מצאנו, תמורת שוחד, משאית צבאית רוסית שהעבירה אותנו את נהר הדנייסטר עד לעיר סורוקה שבבסרביה. מסורוקה הגענו בכל מיני אמצעי תחבורה דרך ליפקני ונואה סוליצה לצ'רנוביץ, שם קנינו מחדש סוס ועגלה ודרך מיהלני הגענו ב 22.5.1944 לפנות ערב לסוצ'בה.
ביתנו היה במצב קטסטרופלי, כל המשקופים והרצפות נשברו בחיפוש אחרי כסף, ואי אפשר היה אפילו ללון בו. בלילה הראשון לנו אצל שכנים ואחר כך שכרנו חדר במקום אחר, עד שלבסוף עברנו לגור בביתו של יוסף אלתר שטרם חזר (הוא נפטר בצ'רנוביץ ולא זכה לחזור הביתה). אבא פתח חנות כלבו קטנה ביחד עם שותף וממנה התפרנסנו.
ב 19.12.1944 נישאתי לישראל אלנבוגן. החתונה היתה בבית שבו גרנו והקידושין נערכו על ידי רב מלספזי. כל הכיבוד הוכן על ידי אמי ז"ל בבית. בשמחתי השתתפו 40 איש. שבועיים אחרי חתונתי, חלה אבי בטיפוס והלך לעולמו בגיל 53.
לאחר עלייתי ארצה ביקרתי את קברו מספר פעמים מהם פעם אחת עם אחותי חדווה שהיתה ילדה צעירה במות אבא, וכמעט ולא זכרה אותו. כמובן שעבורה ההתרגשות היתה גדולה יותר.
אמי עברה לגור ליד אחיה בטימישוארה ביחד עם אחיותי ואני עברתי לגורה הומורה, ואחר כך מפחד רדיפות בשל פעילות ציונית של בעלי, עברנו גם אנו לטימישוארה. אחותי זוזי נישאה בשנת 1947 ברומניה ואמי עלתה לארץ בשנת 1951 יחד עם אחותי הקטנה חדווה שנישאה בארץ בשנת 1954.
אנחנו עלינו בשנת 1958, לאחר שחיכינו 10 שנים לקבלת דרכונים ביחד עם בננו בני שהיה בן 12. גרנו זמן קצר עם אימא ואחר כך הלכנו לאולפן בפתח תקווה. בחנוכה 1958 כשחזרנו ממסיבה וישבנו בגן, בא שוטר וחיפש את משפחת אלנבוגן ובישר לבעלי שאמי נפלה ברחוב ונפטרה מדום לב. למחרת בבוקר הציע לי בעלי לנסוע לנתניה היות ונודע לו שאמי לא מרגישה טוב, ורק כשהגענו לפני ביתה הוא סיפר לי שאמי נפטרה. אמי ביקשה כל הזמן שתזכה לראות את הילדים (אותנו) לפני מותה, ואכן זכתה ובקשתה נתמלאה.
בארץ עבדתי 25 שנים כמנהלת חשבונות במפעל. בעלי, שקיבל תואר רואה חשבון, עבד כפקיד ממשלתי ולאחר יציאתו לגמלאות עבד כשותף במשרד רואי חשבון.
להלן צאצאי משפחת ברוך שלום רוקנשטיין: לי ולבעלי בן יחיד בשם בני הנשוי למגדה ולהם שני ילדים - בן נשוי ובת סטודנטית. לנכדי נולדה לאחרונה תינוקת כך שיש לנו כבר נינה. אחותי שושנה (זוזי) נשואה לשמעון גליק ולהם בת נשואה ו 3 נכדים. אחותי חדווה נשואה לנפתלי וינברגר ולהם שלושה ילדים נשואים ושניים עשר נכדים, כן ירבו.
