סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של מוריס גליקמן

נולדתי בשנת 1924 לאבי לאון ז"ל ולאמי מינה ז"ל. בשנת 1941 גורשנו לטרנסניסטריה והגענו למורפה. חזרתי לסוצ'בה ב 1944.
למדתי בפוליטכניקה ביאסי בין 1949-1945 לתואר מהנדס חשמל ומכונות. עבדתי במפעל בבוקרשט בשנים 1982-1949.
בשנת 1983 היגרתי לארצות הברית ועבדתי עד 1998 כפקיד בנק. אחותי פרימה רופאת ילדים אלמנת יונס אקס גרה כיום בבוקרשט. קרובים שנספו בשואה: ד"ר פיליפ קפלאנסקי אשתו ליברטינה ובנם יעקב שהוגלו מקישינב. המהנדס מרצ'ל פלדמן ואשתו פרידה שגם הם הוגלו מקישינב. הנשים היו אחיות אמי.


סוצ'בה וחיי האוכלוסייה היהודית

תושבי העיר היו רומנים, גרמנים, פולנים, אוקראינים וכ 40% יהודים - לכולם היו חיים סוציאליים ותרבותיים, אבל במיוחד בלטו אלה של האוכלוסייה היהודית.
הקשרים עם הנוצרים הושפעו מהתגברות האנטישמיות בעולם ומאידך מהמסורת היהודית שעמדה תמיד תחת הסימן של "עם לבדד ישכן". למרות הקשרים המסחריים עם לקוחות נוצרים ועם השכנים, חיו היהודים במסגרת הקהילה עם הבעיות המיוחדות להם.
לאבי לאון גליקמן ז"ל היה אילן יוחסין שמגיע עד ל 5 דורות לפניו. כנראה שהראשון היה משולם פיזם מלוקצ'שטי על יד סוצ'בה, שחי בין 1750 ל 1820. בנו מאיר פיזם מבלצ'נה (1850-1790) השתקע שם כיהודי הראשון. באותה תקופה הגיעו הרבה משפחות של יהודים לסוצ'בה ולכפרים שמסביב, כולם אשכנזים שבאו מגליציה ומרוסיה.
כיוון שבוקובינה היתה תחת השלטון האוסטרו הונגרי השפה הרשמית היתה גרמנית, ואפילו אחרי מלחמת העולם השנייה דיברו רובם גרמנית, להוציא את האוכלוסייה החסידית שדיברה יידיש.

היו כמה משפחות שהיו להן חנויות בין הרחובות יודנגאסה, ארמאשולוי עד בית הכנסת ח"ג שהיו ידועות כ"פוילישה"' ביניהם יידל בַראן ומרילוס.
נבנו הטמפל ובתי כנסת נוספים כמו כן בניין הבית היהודי (יידישעס האוס). אחרי 1920 נבנו הבתים של ד"ר פורר, צווילינג, הופמאייר וברוך אלטר. אך ליד הבתים של היהודים האמידים, גרו בשטח די גדול (בין הטמפל, רח' מיראוץ ורח' איצקני) עניי העיר, בבתים מוזנחים שמטו ליפול.
המעבר מהמינהל האוסטרי לרומני לא גרם בעיות מיוחדות לאוכלוסייה היהודית. הגרמנית המשיכה להיות השפה העיקרית ואפילו הרשמית הרבה זמן. וכך חוזה קניית ביתנו נכתב עדיין בשפה הגרמנית ונערך על ידי ד"ר טייך.
בעיה מסובכת היתה זו של הענקת כל הזכויות האזרחיות ליהודים. בשנים 1940-1920 המשיכו חיי היהודים להתנהל באותם תנאים של מסורת ותרבות כמו בתקופה האוסטרית. בלטו היהודים כמעט בכל התחומים, למעט המינהל, בתי הספר והצבא. כך, רוב עורכי הדין והרופאים היו יהודים אך היו רק שני מורים יהודים פרופ' גינגולד, מורה לגיאוגרפיה בבית הספר התיכון לבנות ופרופ' פוייר, מורה לצרפתית בבית הספר התיכון שטפאן צ'ל מרה. האחרון עבר ליאסי ושם נרצח יחד עם בנו בפוגרום.


חיי חברה ותרבות בסוצ'בה

במסגרת בתי הכנסת ו"הבית היהודי" ובקרב התנועות הציוניות היתה פעילות תוססת ומגוונת. הבית היהודי היה מוקד פעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית. בבניין הזה נשמר ארכיון האוכלוסייה היהודית, ובו שוכנו הארגונים הציוניים. בבניין הסמוך נמצא ה "אוזה" ואולם התעמלות מצויד היטב היה בקומה תת קרקעית. היה שם גם אולם גדול לאספות והופעות שונות. חרות בזיכרוני ערב תרבותי שבו אליעזר שטיינברג ציטט מהמשלים שלו. באולם ההתעמלות נוסף לאימונים של קבוצת מכב"י, היו גם שעות התעמלות לילדים תחת חסות מכב"י והמאמנים היו וילי לאדן ואחר כך פריצי הרצברג. גם אני השתתפתי בקיץ בהתעמלות שהתקיימה תחת כיפת השמים במגרש של השומר. ברצוני לציין שבשנת 1940 חויבה הקהילה היהודית לפנות את הבית היהודי, ומשטרת סו'צבה עברה אליו.

פעילות קבוצת הכדורגל מכב"י הפגינה את נוכחות הנוער היהודי בעיר. בין שחקני הקבוצה היו בוזיו סלפטר, פרדי דרמר, וילי לאדן, הייפרמן, הורטיג, רוטשטיין, ברנשטיין, מרלאוב, טוטיבר, והמנהל איזידור רוזנברג (שַמיסו), לימים אחד משופטי הכדורגל בסוצ'בה. המשחקים התקיימו במגרש שבצ'טטה, מול בית העלמין הנוצרי ואחרי שנוסדה הקבוצה "צ'טטיא סוצ'בה" צורפו לה בוזיו סלפטר ופרדי דרמר.
יחד עם התגברות האנטישמיות ואולי בעקבות התופעה הזו, גברה הפעילות הציונית. במרכז עמדה תנועת הציונים הכלליים, בעלי המלאכה ופקידים ממגזר המסחר היו רובם חברים ב "פועלי ציון" והדתיים ב"מזרחי" או ב"אגודת ישראל". התנועה הרוויזיוניסטית היתה מיוצגת במיוחד על ידי הדור הצעיר, אבל גם כמה מבוגרים השתייכו אליה, כמו העו"ד ויז'נופולסקי ועו"ד וולף שרף.
פעילות ענפה לאיסוף כסף לקק"ל כמעט שלא פסחה על בית אחד שבהם היו קופסאות הכחול לבן ואחר כך היו גם מבצעים לאיסוף כסף לקרן היסוד שתוגברו לעתים על ידי שליח מפלשתינה או מבוקרשט. אבי עמד בראש הוועד שאסף סכומים גדולים ואף כי התרומות היו בהתנדבות, קבע הוועד סכום שכל אחד ואחד היה חייב לתת. תמונה שצולמה לרגל סיום המבצע תחת חסותו של השליח ובה ד"ר טייך, ל' גליקמן, ד"ר טרטר, הגב' יטי פוקס הגב' גוטסמן ואחרים.
חלק גדול מבורגנות סוצ'בה היה מנוי על עיתון Ostjüdische Zeitung שהופיע בצ'רנוביץ תחת חסותו של ד"ר מאיר אֶבנר או בעיתון Renaşterea Noastră שכולו עסק בפעילות הציונית והישגי ההתיישבות בפלשתינה. עיתון אחרTribuna Evreiască שם במוקד את החיים היהודיים ברומניה.

ואולם, בתנועה הציונית היו מעורבים רק חלק מיהודי סוצ'בה והרוב היה פעיל בחיים הדתיים. היה מספר גדול של בתי כנסת, כמעט כולם שמרו את השבת בהפסקת המסחר ובהשתתפות המונית בחגים בבתי כנסת. הרוב הקפיד על אוכל כשר. כבר בגיל ארבע קיבלו הילדים חינוך יהודי והתחילו ללמוד את האלף-בית.
אני זוכר את משה (בורד) הזקן שבא כל יום ולימד אותי לקרוא את התפילות. החדר של קליכשטיין ידוע לכולם, כמו כן "התלמוד תורה" עם המורים קרטן ומילר. ייזכר לטוב גם גן הילדים תחת הנהגתה של הגב' בלנקה איזוליס שם למדנו את המושגים הראשונים של משמעת. הכנו דגלונים לשמחת תורה והשתתפנו במקהלות ובקבוצות מחול בחנוכה.
בל"ג בעומר עשינו פיקניקים ובט"ו בשבט אכלנו פירות מיובאים מארץ ישראל: תאנים, צימוקים, תמרים, מנדרינות וכו'. גם אחרי הגירוש למורפה הגב' איזוליס נבחרה ללוות ילדים ותלמידים שהוחזרו לרומניה ולאחר מכן נשלחו לפלשתינה. מכל בתי הכנסת כיום נשאר רק החברה ג"ח.
יש לציין את מר נוסיג שצייר בכיפת בית הכנסת מחזות תנכיים. כאשר ראיתי אותו עומד על הפיגומים ומצייר את התקרה לא יכולתי שלא לחשוב על מיכאל אנג'לו מצייר את הקפלה סיסטינה, להבדיל.

זיכרונות מתקופת הגירוש

כאשר הגענו לאטאקי התעכבנו שם כמה ימים אולי מתוך תקווה שיקרה נס ונחזור הביתה. יום אחד בן דודנו משה שמלצר שעבר את הדנייסטר במשלוח הראשון חזר בחשאי, והזהיר את היהודים לבל ימירו את כספם למרקים גרמניים בשער שמציעים, מכיוון שהערך האמיתי של כל מרק הוא לא יותר מ 3-2 ליי, והרובל עודנו מטבע עובר לסוחר.
וכך אני עברתי את הדנייסטר עם תיק מלא מאות אלפי ליי, וכך גם אחרים. הצלחנו לשחד את הממונה על מחוז מוגילב לקבל משאיות להובלת המיטלטלים לערים שארגורוד, מורפה, דז'ורין וכו'. אבי ז"ל ועוד מספר אנשי סוצ'בה ארגנו לנסיעה כמה משאיות למורפה ושם קיבלו את פנינו שוטרים אוקראינים אכזרים, ראש עיר בור ותמיד בגילופין וז'נדרמים ממחוז דז'ורין עם מפקד צעיר מרושע. היה צורך למצוא חן בעיני הממונה על מחוז שארגורוד שהיה אחראי גם על מורפה.

כמה אנשים ביניהם גם אבי ז"ל ונחום בקל ז"ל נסעו לשארגורוד כדי להתקבל לריאיון אצלו. אבי ז"ל נכנס אליו, הוציא מעטפה עם 20,000 ליי שם על השולחן וביקש את עזרתו. האיש היה קצת מופתע, אך שם את הכסף בכיסו והבטיח לסדר את העניינים במורפה.
בצאתו מן הממונה אמר אבי לאלה שחיכו בחוץ "הוא לוקח". אחרי כמה ימים בא הממונה למורפה ומיד הגיעו מספר יהודים ביניהם גם אבי. לתדהמת כולם הוא ניגש לאבי וסטר לו על פניו באומרו: "איני רוצה לראות אותך לפני עיני". כנראה מישהו הלשין על מה שאבי אמר בחדר ההמתנה. כשקולונל בוטורואגה מונה כראש לגיון הז'נדרמים במוגילב קיווה אבי שיחול שינוי לטובה לעומת תקופת כהונת קודמו, אבל תקוותו התבדתה והתנהגותו האכזרית אכזבה את כולם. לכן שמחנו לשמוע אחרי שחזרנו מהגירוש שבוטורואגה המתועב נידון כפושע מלחמה להרבה שנות מאסר.

ברצוני להזכיר עוד אירוע בזמן שהותנו במורפה שהפעם הסתיים בהתערבות ה N.K.V.D. אבי ז"ל עם עוד יהודים הקימו צרכנייה תחת חסותה של הקהילה, והרווחים חולקו בין הקהילה למען בית תמחוי והוצאות אחרות. בין מקימי הצרכנייה היו פרט לאבי, ליינבורד, הרש פוקס, קנובלר, הולדנגרבר, נוח ומנדל הופמייר, כולם מסו'צבה ועוד כמה יהודים מקימפולונג ומרדאוץ. כמנהל חשבונות עבד בומה שפירא. זבנים היו קנובלר ובנו מרכוס מסוצ'בה וכעוזר אדי איידינגר.
בשלב מסוים הצרכנייה הגיעה למחסור במזומנים והחליטו ללוות מאנשים זמנית כסף בריבית. ביניהם היה גם חייט מקימפולונג. כאשר נכנסו חיילי הצבא האדום ביקש המשטר החדש שקם לקבל לידו כל עסק "קפיטליסטי". אף אחד לא הצטער על אובדן כמה מאות מרקים מלבד החייט, שהלך להתלונן ל N.K.V.D נגד אבי באשמה שהוא לקח את כסף הצרכנייה. כתוצאה מזה נעשה חיפוש בבית ולמרות שלא נמצא כסף, אבי ז"ל נעצר, נחקר ולאחר מכן שוחרר.
תרגם מאנגלית ורומנית ועיבד שמחה וייסבוך