סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של יוסף ברנטל

משפחת ברנטל - בית אבי

משפחתי הגיעה לאיצקני מצ'רנוביץ בשנת 1926, ואני אז ילד בן שנתיים. באיצקני רכש אבי בית כפרי, בניין למאפייה וחלקת אדמה לגידולים שונים שעליה הקימה המשפחה גם משק עזר. בעת ההיא כללה משפחתי את אבי דוד, אמי פאני, האחיות יטי, קלרה וברטה, ואת האחים מנדל, פיליפ, לאון, רובין ואנוכי יוסף. כל אחי ואחיותי נולדו בזמן שבוקבינה השתייכה לאימפריה האוסטרו הונגרית ורק אחי רובין ואני נולדנו בזמן שלטון רומניה.
משפחתנו נחשבה למשפחה מהמעמד הבינוני. ההכנסות מהמאפייה, ניצול היבולים שהניבו הגידולים מהחלקה החקלאית (תפוחי אדמה, עגבניות, מלפפונים ועוד ירקות שונים) וכן התוצרים ממשק העזר שטיפחה אמי (חלב ומוצריו, בשר, עוף ועוד) אפשרו למשפחה להתפרנס בכבוד.

החינוך שקיבלנו התחיל ב"חדר" ובמקביל בבית הספר היסודי הממלכתי, ובהמשך בבית הספר התיכון. ב"חדר" למדנו קרוא וכתוב ביידיש, לדבר עברית, הלכות, מנהגים ומסורת יהודית. בבית היתה האווירה יהודית מסורתית לצד האווירה התרבותית המקובלת בחברה שבתוכה חיינו. ביקרנו בהצגות, ראינו סרטים, קראנו עיתון בשפה הגרמנית "אלגמיינה צייטונג", היינו מנויים למקומון הסאטירי ביידיש "דר גרגר" (הרעשן) שיצא לאור בסביבות חג הפורים, קראנו ספרים, שמענו הרצאות והקראות שירים של סופרים יהודים. הורי השתתפו בהרצאות על יהדות וציונות, והצעירים שבינינו שיחקו בהצגות שהמורה לעברית יזם וארגן בנושאים הקשורים לארץ ישראל. ה"יידישקייט", המורשת היהודית, נשמרה על ידי תפילה בבית הכנסת בשבתות, חגי ומועדי ישראל, שמירת מנהגים יהודיים (כשרות, שמירת שבת, מסורות וכו'). בקיצור היינו משפחה יהודית מסורתית, זעיר בורגנית, שחיה בשלום ובשכנות טובה עם הסביבה.

במרוצת השנים עזבו האחים והאחיות הבוגרים את הבית, התחתנו והקימו משפחות משלהם, חלקם בבוקובינה וחלקם בארצות אחרות. בבית נשארנו רק ההורים, אחי הצעיר רובין ואנוכי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, החלה לנשב רוח אנטישמית מגרמניה. היחס ליהודים השתנה, העוינות גברה, וגם המצב הכלכלי החל להתדרדר. השתלטותו של "משמר הברזל" הפרו נאצי על הרחוב ב 1940 הביא לרדיפות נגד היהודים, השפלות, אפליות, גיוס לעבודות כפייה ומעצרים של יהודים כבני ערובה. אי הוודאות בקשר לעתיד הלכה וגברה. כתוצאה מכל אלה, בחרו אנשים צעירים לעזוב את רומניה ולעבור לחלק מבוקובינה שנכבש על ידי הרוסים, בתקווה שהחיים שם יהיו בטוחים יותר. בין אלה שעזבו ועברו לצ'רנוביץ היתה גם אחותי יטי קרייזל, בעלה וילי וילדיה הקטנים סידי וסנדי. באותו זמן נעצר לאון אחי כבן ערובה והוחזק תחת שמירה יחד עם אחרים בבית הכנסת בסוצ'בה. ב 9 באוקטובר 1941 גורשה משפחתי יחד עם כל הקהילה היהודית לטרנסניסטריה. הגירוש החל בבוקר שבו הופיע שוטר והודיע כי על כל היהודים בלא יוצא מן הכלל לעזוב את בתיהם, לסגור אותם, לקחת איתם מטען שאפשר לשאת בידיים, למסור את כל כספם ואת כל חפצי הערך במועצה המקומית ולהגיע בכוחות עצמם לתחנת הרכבת בבורדוז'ני. בתחנת הרכבת הועלינו ונדחסנו לקרונות משא, צעירים, נשים, זקנים, ילדים וחולים במספר הגדול בהרבה מקיבולת הקרונות. הצבא הרומני מסביב דאג להמריץ בצעקות את העלייה לקרונות, ולבסוף נעל את הקרונות מבחוץ והמסע יצא לדרך. על התלאות והזוועות של אותו מסע דובר ונכתב הרבה, וגם המסע שלנו לא היה שונה מהמסעות האחרים שנשלחו מבוקובינה ומבסרביה.

יצאנו מזרחה, חצינו את הדנייסטר והגענו למוגילב, כתחנת מעבר, שם שהינו זמן קצר. הופרדנו מאחי לאון, אשתו פאולה ומשפחתה אשר המשיכו לשארגורוד. אנחנו נשלחנו לוינדיצ'ני, שם שהינו עד פברואר 1944. החיים בווינדיצ'ני היו קשים. רעב ותת תזונה, עבודה קשה ומכות, חוסר תנאי דיור וצפיפות עזה, חוסר בתרופות ותנאי היגיינה קשים. כל אלה והקור העז בחורף נתנו בנו אותותיהם. אבי חלה ונפטר בחורף הראשון לשהותנו בווינדיצ'ני, אמי נפטרה כשנה אחריו ואחי הצעיר רובין נפטר בשנת 1943. בעת ה"גירוש" כללה משפחתי 24 נפשות, שהתגוררו כולם באיצקני, בורדוז'ני, וסוצ'בה. המשפחה פוזרה בכל רחבי טרנסניסטריה, בסופו של דבר, 13 מבני המשפחה לא שרדו, ביניהם אמי פאני ואבי ודוד ברנטל שנפטרו ונטמנו בווינדיצ'ני, ואחי הקטן ראובן ברנטל שנפטר ונטמן במוגילב שבטרנסניסטריה. יהי זכרם ברוך. נשארתי לבדי, אבל המסע שהחל בגירוש מהבית עדיין לא הסתיים בשבילי.
באביב 1944 שחררו הרוסים את אוקראינה ואנשים החלו לשוב הביתה, ביניהם אחי לאון ואשתו פאולה שחזרו לביתם ולעבודתם, אחי כרופא שיניים ואשתו כרוקחת. אני התגייסתי לצבא האדום, שבו שירתתי עד מאי 1945. במהלך שירותי בצבא האדום השתתפתי במלחמה נגד הגרמנים ובמסע השחרור מהם. הגעתי עם הצבא עד לקניסברג שבפרוסיה.

בסתיו 1945 חזרתי לאיצקני, שם מצאתי כי בית ילדותי עוד קיים ומתגורר בו תושב רומני שגם מפעיל את המאפייה של אבי. החלטתי לעזוב ולעלות לישראל במסגרת בית"ר. עד למועד הקרוב לתאריך העלייה גרתי אצל אחי לאון בסוצ'בה, ובמאי 1946 עברתי לבוקרשט להכשרה לקראת העלייה לארץ עד אמצע יוני. בתום תקופה זו התחלנו את המסע לארץ ישראל. המסע התחיל בנסיעה של כיומיים ברכבת עד לנמל ברקה שבדרום יוגוסלביה, שם עלינו על אוניית המעפילים "הגנה", ובתום הפלגה של כשבוע ימים הגענו לנמל חיפה.
בארץ שהיתי כמה חודשים במחנה המעפילים בעתלית ובדצמבר 1946 שוחררתי מהמחנה וקיבלתי תעודת זהות פלשתינית. נשלחתי לפרדס חנה, שם התגוררתי אצל משפחת ד"ר רובינזון - בשעתו ראש המועצה המקומית, עד לסתיו 1947. ב 29 בנובמבר 1947, יום החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, התגייסתי ל"צבא שבדרך", וב 15 במאי 1948 עם הקמת מדינת ישראל הפכנו ל"צבא הגנה לישראל". השתתפתי במלחמת העצמאות ושירתתי בצבא קבע עד סתיו 1951.

בשניים למרס 1952 התחתנתי עם בחירת לבי, זיוה, התמקמנו בחיפה, שבה אנו גרים עד היום, ונולדו לנו ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
בשהותי אצל אחי לאון בסוצ'בה לפני העלייה לארץ, נודע לי כי ילדיה ובעלה של אחותי יטי, נפטרו ברוסיה, ואחותי נשארה לבדה בליטא. כמה שנים לאחר עלייתי הגיעה יטי לישראל לבדה וכאן גם נפטרה. אחי לאון ואשתו עלו גם הם ארצה והתגוררו בחיפה, שם נפטרו בשיבה טובה. לאחר שנים רבות חודש הקשר עם אחותי קלרה ובתה, ועם אחי מנדל, בנו מאוריציוס ונכדו דוד.
המשכיות וזיכרון המשפחה נשמר כיום בסיפורים שאותם אני מספר לבני משפחתי ונכדי, ובקשר שביני לבין אחייני דוד ברנטל המתגורר בארגנטינה.