אני דוד בקל - בנו של נחום וצילי ז"ל, נולדתי ב 6.9.1923 בסוצ'בה. רנטה בתם של אברהם ורחל גוט ז"ל נולדה ב 6.6.1929 בסוצ'בה. בגירוש לטרנסניסטריה, כל משפחתי - הורי, אני ואחי הצעיר משה - הגיעה למורפה ומשפחת גוט, ההורים עם רנטה ואחותה בלה, לשארגורוד. משפחת בקל חזרה לסוצ'בה ב 1944 ומשפחת גוט ב 1945. נחום בקל נפטר בסוצ'בה ואשתו צילי בנהלל, שם התגורר הבן משה.למדתי בבית הספר העממי ובשנת 1938 בבית ספר תיכון למסחר ובמקביל - מגיל 5 ועד לגיל 14 - בתלמוד תורה.
בזמן ההגליה נבחר אבי נחום ז"ל לראש הקהילה במורפה. הוא סיכם יחד עם חוג מצומצם להוציא תעודות זהות בלי תמונות גם לאלה שנמלטו בלילות מהאזור שבשליטת הגרמנים, ממש מ"בורות המוות", לצד הרומני והגיעו למורפה, כדי שיוכלו להישאר במקום. הוא ידע שאם ייתפס ישלם בחייו אבל זו היתה הדרך היחידה להציל את חייהם של אלה שנמלטו ממחנות המוות. יהודי מבין המגורשים מגורה הומורה הלשין לשלטונות ולמרבה המזל המידע הגיע למפקד הז'אנדארמריה של מחוז מוגילב שבזמנו היה מפקד הז'אנדאמריה של סוצ'בה בשם בודורואגה, והוא לא נקט באמצעים שנדרשו.
אחרי שובנו, סיימתי את הלימודים בתיכון בסוצ'בה ועבדתי בשירות הציבורי בסוצ'בה, ובשנת 1948 נשאתי לאישה את רנטה. גרנו בסוצ'בה עד ל 1950, ב 1951 עברנו לעיר בראשוב וב 1952 עברנו לבוקרשט, שם עבדתי במשרד התעשייה הכבדה ובין השנים 1958-1953 סיימתי את המכון למדעי כלכלה (I.S.E.). כתוצאה מבקשתי לעלייה עבדתי בין 1967-1959 במינוי של "עובד נקיון" במפעל I.O.R (התעשייה האופטית הרומנית) בבוקרשט.
רנטה עלתה ארצה בנובמבר 1966 ואני שנה לאחר מכן בנובמבר 1967. העלייה בתאריכים נפרדים היתה על מנת להקל את סיכויי קבלת האישורים לעלייה. הגעתי ארצה בגיל 45 ורעייתי בגיל 38.
בשנים 1954-1949 למדה רנטה במכון לשפות סלביות בבוקרשט והיתה מרצה באותו מכון מ 1955 עד 1959 כאשר הורחקה מהעבודה בגין רישום לעלייה. היא עבדה בין 1966-1959 בתפקידים שונים בתעשייה בבוקרשט.
אחרי העלייה התקבלתי לעבודה במכון לפריון העבודה והייצור בתל אביב, בתור כלכלן במחלקה לכלכלת עסקים. ובהמשך הייתי סגן מנהל המכון למינהל ותקציב. ידיעתי בשפה העברית המדוברת היתה קרובה לאפס וכך גם הידע בכלכלת הארץ. החברים לעבודה הפגינו הבנה, רצון טוב ונכונות לעזור. באותה הבנה ורצון טוב התקבלתי גם בהמשך דרכי בארץ ובשנים 1988-1972 עבדתי בחברת כיתן בע"מ (טקסטיל) ובתפקידי האחרון שם הייתי משנה וממלא מקום למנכ"ל עד לפרישתי ב 1990. מ 1991 אני מבקר פנימי בחברת ארגון תעשיות בע"מ, תפקיד אשר אני ממלא גם היום.
רנטה עבדה אחרי העלייה מ 1967 ועד ליציאה לפנסיה ב 1999 בתחום ההוראה ומשנת 1982 כמרצה בכירה במחלקה לשפות באוניברסיטת תל אביב. הגענו למסקנה שה"וותיקים" מוכנים לקלוט באהבה ובכנות את ה"מצטרפים" וזה מאפיין לדעתנו את כל הדרך של התפתחות החברה בארץ.
אחי משהנולד ב 1926 ועבר את כל המאורעות המתוארות עד שובנו הביתה מטרנסניסטריה. ב 1946 הוא הזדמן אצל אחות אבי ז"ל בבוקרשט והצליח להתברג לעלייה לישראל ללא הודעה מוקדמת (על סרטיפיקט של יהודי יוצא בודפשט אשר העדיף לדחות את עלייתו). הוא אפילו לא הספיק לבוא להיפרד מהמשפחה והעביר לנו, באמצעות יהודי מסוצ'בה שאותו פגש בבוקרשט, מכתב ארוך מלא תקווה, חזון וגם התנצלות.
ב 1947, בהיותו באירופה כסרג'נט בבריגדה העברית שאליה התגייס בארץ, "קפץ" בדרך לא דרך לסוצ'בה, בבגדי השרד של הצבא הבריטי, על מנת לראות את ההורים ולהיפרד. בדרך חזרה נחקר בבוקרשט על ידי סיור סובייטי, אך יצא בשלום.
עם פירוק הבריגדה חזר ארצה, התחתן עם בת נהלל ויסד שם משפחה. הוא נפטר בשנת 1992.
