סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של גרטרוד בר (שלפר)

אבי חיים איזידור שלפר נולד בסוצ'בה והתחתן בסוף מלחמת העולם הראשונה עם יטי סלדינגר מווינה, כאשר היא ביקרה אצל דוד בבוקובינה שעברה אז לשלטון הרומני. הם גרו בסו'צבה עד לגירוש לטרנסניסטריה וגם לאחר שובם. אבי היה סוחר עצים ובעל מחסן גדול ובנוסף היה גם קבלן של העירייה ושַלַם מחוז סוצ'בה. הוא השתתף במכרזים לבניית כבישים וגשרים וכשקיבל עבודה היה שוכר מהנדסים וטכנאים שפיקחו על העבודות. השלטונות העריכו אותו מאוד. הוא גם היה פעיל בחיי הקהילה היהודית שאליה השתייך. הוא פעל בעמותת "אוזה" שדאגה לילדים נצרכים, בהגשת אוכל והלבשה.
בקיץ היה מקים צריף מעץ על גדת נהר הסוצ'בה לרווחתם של הילדים שבאו לרחוץ בנהר. לאבי היו אח ושלוש אחיות: פני שהיתה נשואה לעו"ד ויז'ניפולסקי, נפטרה בטרנסניסטריה והוא נפטר בארץ, מיזָה שהיתה נשואה לסמי הרמן ושניהם נפטרו בסוצ'בה וליצה שהיתה נשואה ליעקב לנדמן ואף היא נפטרה בטרנסניסטריה.
להורי היו 3 ילדים: הרטה, שסיימה אחרי המלחמה את הפקולטה לבלשנות, נישאה לד"ר מרצל ברנשטיין מבקאו ונולדו להם שני ילדים. הרטה ובעלה נפטרו בארץ בגיל צעיר מאוד. אני, טרודה - הבת השנייה, למדתי בבית הספר התיכון Doamna Maria עד לגירוש היהודים מבתי הספר הממלכתיים. יוסף - הבן השלישי שנפטר בגיל צעיר מאוד מטרשת נפוצה.
















יטי ואיזידור שלפר וצאצאיהם. מימין: עומדים - פרץ באר,
גרטרודה באר, הרטה ברנשטיין, מרקו ברנשטיין;
יושבים - יעקב ברנע, איזידור שלפר, יטי שלפר,
שמעון באר, ליה שרבן

החיים הטובים וללא דאגות בסוצ'בה נסתיימו בשנת 1941 עם הגירוש לטרנסניסטריה, שם עברנו תקופה קשה, מלאת צרות ומחלות. אנו גורשנו לשארגורוד, שם חיינו חיי מחסור וקשיים, אבל האסון הגדול ביותר היתה מחלת אחי שלא היתה ניתנת לריפוי. הוא חלה בה בטרנסניסטריה ונפטר אחרי חזרתנו לסוצ'בה. בשארגורוד הכרתי את בעלי לעתיד פולדי (פרץ) בר. נישאנו בשנת 1945 לאחר שחזרנו לסוצ'בה ונולד לנו בן, סימון המועסק כמנהל באוטומטיק בחיפה. עלינו ארצה בשנת 1965 ביחד עם הורי שנפטרו כאן בשיבה טובה.