סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של ד"ר מריו אברהם בקר

נולדתי בסוצ'בה ב 3.11.1937 לאמי רגינה (רחל, לבית הרמן) ולאבי הרש (צבי) בקר. אבי היה חשמלאי ובעל חנות למוצרי חשמל ואמי מודיסטית (מעצבת כובעים).
כשהייתי בן שלוש הוגלינו לטרנסניסטריה. מכיוון שהיה לנו קצת כסף יכולנו לנסוע במשאיות בשעה שאחרים הלכו ברגל. הרבה מן הצעירים נספו מרעב, קור ועייפות. מן העיירה שארגורוד שבה התגוררנו אני זוכר קטעים שנחרטו בזיכרוני או ששמעתי מבני משפחתי ועליהם אספר.

אבי - זכרונו לברכה

כפי שסיפרו לי, אבי נלקח למחנה עבודה לטריהטי ב 1942. משם הוא ברח וחזר לשארגורוד. ראש הקהילה ד"ר טייך (אחיה של פפי טייך דודתי, אשתו של אח אבי, שעיה) שלח אותו מיד למחנה עבודה אחר בטולצין. גם משם הוא ברח עם עוד 12 איש, אך בדרך תפסו אותם ז'נדרמים, קשרו אותם והכריחו אותם לכרות את הקבר שלהם. אבי בכה וביקש לראות את התמונה שלי בנו היחיד שנשא איתו. זה ניתן לו ואחר כך הוא נורה עם שאר האנשים. הדבר התרחש ביער במקום בשם יורקובקה.


ארציו הרמן (אח אמי) וטרודה

ארציו היה רופא שהתחתן עם מטופלת שלו חולת לב קשה בשם טרודה לבית קרנר. בשארגורוד הוא טיפל במסירות בחולים יומם ולילה. כשנגמרו לו התרופות הוא הלך רק עם פחית נפט לחיטוי חולי הטיפוס. לבסוף נדבק בעצמו במחלה. אשתו טרודה נכנסה למיטת הגסיסה שלו, נצמדה אליו ולא נתנה שיוציאו את גופתו מהמיטה אף על פי שנפטר. כך היה עד שגם היא נפחה את נשמתה לידו. בחייהם ובמותם לא נפרדו.


המתנה ליום ההולדת החמישי שלי

אהבתי חיות, והייתי רעב. כששאלו אותי מה אני הייתי רוצה ליום ההולדת אמרתי שפן וארוחה. המשפחה שלי השיגה (או גנבה) 2 תפוחי אדמה ובצל. ישבתי לבדי בשולחן ואכלתי פירה תפוחי אדמה עם בצל וכל המשפחה הסתכלה עלי. בחלון הופיע אבי עם שפן קטן שחור. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. זה היה היום המאושר בחיי. עד היום כשאני עצוב, אני אוכל תפוחי אדמה ובצל.


נסיגת הגרמנים

זה היה כאשר הרוסים התקדמו והגרמנים נסוגו. הגרמנים השתכרו, נכנסו לבתים של אוקראינים ויהודים והרגו ילדים קטנים לעיני ההורים שלהם. אחר כך היו מעמידים את בני הבית בשורה אחת, יורים בראשון ותוהים כמה נהרגים מכדור אחד. אצלנו היה ויכוח אם לנעול את הבית באופן הרמטי או לא. הוחלט לנעול. אבל הגרמנים לא ויתרו, פרצו לבית, רמסו תינוק של בעל הבית ואמרו לכולם להתכנס בחדר אחד ולעמוד בשורה אחת. אמי שהיתה במיטה החזיקה אותי בכוח מתחת לשמיכה. לא היה לי אוויר ופרצתי החוצה. הקצין הגרמני האיר עלי עם פנס רב צבעים, לקח אותי על הידיים ונתן לי לשחק בפנס. פרץ ביני לבינו ויכוח אם הוא השאיל לי את הפנס או שנתן לי אותו במתנה. כאשר הגרמנים עזבו הם אמרו לבני הבית "תגידו תודה לילד הזה שבזכותו נשארתם בחיים".
ב 1944, אחרי שאיבדנו חלק גדול מהמשפחה, חזרנו עם עגלה וסוס לסוצ'בה. מכל הרכוש שאבי ז"ל קבר לפני שהוגלינו לא נשאר דבר. ב 1947 התחתנה אמי בשנית עם חיים (היינריך) צווילינג, צלם. אני הלכתי בסוצ'בה לבית ספר רומני במשך שנה. היה לי קשה כי בבית דיברנו רק גרמנית ולא ידעתי מספיק רומנית. האנטישמיות היתה גדולה, והוכיתי רבות בתור יהודי.
בדצמבר 1947 יצאנו (באופן לא חוקי) דרך נמל בורגס עם האונייה פן קרסצ'נט לישראל. בדרך תפסו אותנו האנגלים והביאו אותנו לקפריסין. היינו שם 9 חודשים וזה היה בשבילי גן עדן קטן מאחורי גדר תיל. שם למדתי עברית, שחמט ועוד.
באוגוסט 1948 עלינו לישראל. קיבלנו דירה בג'בליה (יפו) ובפעם הראשונה נשמתי אוויר של חופש. לאחר בגרות וצבא למדתי בטכניון תעשייה ומינהל וסיימתי ב 1962. את הדוקטורט שלי עשיתי בחקר ביצועים (OR), במכון הטכנולוגי ETH בציריך ב 1972.
אני נשוי לרבקה, יש לי בן בשם עופר, ובת בשם אורנה ושישה נכדים. אנחנו חיים בשוויץ, אורנה ומשפחתה חיים בישראל, ברחובות.