שמי לאה בן דרור (לוצי הורטיג). נולדתי בבלצ'נה להורי בלימע ועמנואל (מנדל) הורטיג. עוד בהיותי תינוקת עברו הורי לסוצ'בה עקב הצקת הכפריים. הייתי בגן היהודי אצל "הדודה", עברתי לבית הספר העממי ובו סיימתי שתי כיתות לימוד, כיתה ג' לא סיימתי כיוון שמיד בהתחלת שנת הלימודים ציוותה המנהלת על כל ילדי היהודים לעזוב את בית הספר.
אבי גויס לעבודות כפייה ואותנו הגלו לטרנסניסטריה בלעדיו, כאשר אלינו הצטרפו סבתי ודודי (מצד אבא). כעבור כחודש פגשנו במקרה את אבא והמשכנו את הדרך ביחד לשארגורוד, שם מתה סבתי אטיה הורטיג ונקברה בקבר אחים. בשארגורוד שרר רעב, קור ומגפות טיפוס למיניהן. הייתי הולכת לשוק לחפש איזה זנב בצל ירוק ולועסת אותו כל היום, וגם זה היה קשה להשיג כי לא הייתי הילדה היחידה.
משארגורוד שלחו את אבי ביחד עם עוד כמה גברים, ביניהם גם דודי, לעבוד בבית חרושת לסוכר בעיירה דרפצ'ין. אמי נשארה לבד, איתי ועם אחי. אבא היה מתגנב מדי פעם לשארגורוד תוך כדי הליכה בלילה - ומביא לנו קצת סוכר וקצת כסף. ד"ר טייך שלח לדרפצ'ין כמה משפחות ולפי בקשת אמי שהיתה חולה מאוד, צירף גם אותנו לשם. המצב בדרפצ'ין היה טוב יותר. היו שם כמה משפחות מצ'רנוביץ והיתה לאבי עבודה בבית החרושת. אימא סרגה גרביים וכפפות למקומיים כי הם היו חייבים למסור אותם לז'נדרמים. בחגים הורי התפללו אצל משפחת ויז'ניצר. למרות הדרך הקשה שבה הלכנו משארגודוד לדרפצ'ין יפי הטבע השפיע עלי מאוד, השדות היו ירוקים וברקע היו יערות של עצי לבנה, כל זה הרשים אותי מאוד לאחר שארגורוד האפורה.
מצב זה לא החזיק מעמד הרבה זמן כי את אבא שלחו מחדש לעבודת כפייה. בפעם הראשונה החליף אותו אחיו בנימוק שהוא רווק, אולם כעבור חודש תפסו שוב את אבא ושלחו אותו לעבוד בחברת טוד שבנתה בטריהטי גשר על נהר הבוג בתנאים בלתי אנושיים ואנו נשארנו שוב בלי עזרה. חיינו כמו בתקופת התנ"ך, אספנו "לקט" שיבולי שעורה מאחורי הקומביין שעבד בקולהוז וכמובן אספנו קצת סלק סוכר. אימא עבדה במקום "גברות" שלא יכלו לעבוד. היינו גונבים סוכר מבית החרושת בכל מיני שיטות ומוכרים אותו לתושבי העיירה השכנה מורפה. אבא ניצל בעור שיניו והוחזר אלינו חולה ותשוש. יש לציין שתושבי דרפצ'ין עזרו לנו מאוד באוכל ואבא הבריא. הרוסים התקדמו ואצלנו שרר פחד מפני האוקראינים - הדוברוולצ'ס - שעסקו ברציחת יהודים. אצלנו בעיירה הם ערכו טבח ביהודים, נכנסו גם לחדר שלנו ששררה בו צפיפות ועשן אבל הלכו להם מבלי לגעת בנו לרעה. הרוסים הגיעו בלילה קר במיוחד. הגרמנים עברו את העיירה ואני הסתתרתי מפניהם בבית. בשדה מחוץ לעיירה הם שרפו ניירות וחילקו לילדים שהלכו לשם כל מיני דברים שלא יכלו לקחת איתם.
בזמן שאבי היה בטריהטי הציעו לאמי שתכניס אותי ואת אחי לבית יתומים ובאמצעותו נוכל לעלות ארצה, אבל היא סירבה. לא פעם אני חושבת איפה הייתי היום לו היתה מסכימה, אולי במצולות ים, או בוגרת איזה בית ספר חקלאי.
לאחר השחרור על ידי הרוסים התחלנו, ביחד עם משפחות נוספות, ללכת הביתה לשוץ. הדרך היתה קשה, כמעט בלי אוכל ועם הליכה רבה ברגל. לבסוף הגענו לשוץ מלאי שמחה ותקווה לחיים חדשים. אבל הבית שלנו היה תפוס והעיר היתה מלאה פליטים. הסתובבנו ברחובות ואספנו כל מיני רהיטים שהיו זרוקים, אני אספתי ספרים וניירות, מאחר שרציתי לכתוב על כל מה שעבר עלינו. מפקדת הצבא הרוסי היתה מול ביתנו וחייל אחד התיידד עם אחי ונתן לו גור כלבים במתנה - התברר שהחייל היה יהודי.
כעבור זמן מה הגיעו שליחים, אספו אותנו, לימדו אותנו שירים וריקודים וערכו איתנו עונג שבת. השליחים היו מבני עקיבא ועד היום יש להם פינה חמה בלבי. בינתיים נפתח בית ספר יהודי שאִפשר לימודים אינטנסיביים במטרה להשיג את החומר שהפסדנו עקב הגירוש. למדנו גם עברית והמורה שלי היתה גב' מימי ארצי. בעיר התקיימו גם ערבי קריאה ביידיש, שאליהם הייתי הולכת עם אבי ז"ל. רציתי לעלות ארצה מטעם בני עקיבא אבל הורי היו בפועלי ציון כך שעברתי לדרור הבונים בכאב לב. בסוף עליתי ארצה בלי הורים, ואבי ואחי עלו רק לאחר 20 שנה - אמי נפטרה בינתיים בשוץ. עליתי ארצה באונייה "מדינת היהודים", עברתי את קפריסין, שהיתי בבית עולים רעננה ומשם הועברתי לגברעם, ברכב משוריין. שם ראיתי חג פסח יפה בנוסח קיבוצי ישראלי. המלחמה רדפה אחרי, התחילה מלחמת השחרור. בכ"ט בנובמבר הייתי בקפריסין, שרנו ורקדנו ולא ידענו מה עוד מצפה לנו. המצרים כבשו את יד מרדכי ואותנו פינו לבאר טוביה. אף קיבוץ לא היה מוכן לקלוט אותנו בזמן המלחמה למעט קיבוץ נען הזכור לטוב. סיימתי את עליית הנוער, קצת לימודים וקצת עבודה, בסיס ישראלי טוב לכל החיים. התחתנתי, גרתי במושב, ונולדה לי בת. היתה קריאה להתנדב וליישב את הנגב, אישי בוגר בית הספר החקלאי כדורי עזב את המשק והיה בין מקימי בית הספר החקלאי "אשל הנשיא" בנגב. נולד לי בן בבאר שבע, זה היה בתקופת הפדיונים ומאחר שלא היה חינוך מתאים לילדה, עברנו לרשפון לצריף שוודי וללא כביש גישה, זה היה לפני 50 שנה. התנאים היו קשים בלי תחבורה ובלי טיפת חלב. כאן השתרשתי כי הזרע לחקלאות נזרע בתוכי עוד בדרך לדרפצ'ין. התחילו לסלול כביש לרשפון ולמחרת חנוכתו ביום העצמאות ה 16 למדינתנו ילדתי את בתי - פיצוי על הכול.
תודה לאל, יש לי שלושה ילדים, שבעה נכדים והנינים בדרך. אז איך אומרים אצלנו - אבי געזונד.
