אלה שהיו עמנו ואינם עוד
יצחק אילן ז"ל (איזו פלנבאום)
על יצחק אילן ז"ל (איזו פלנבאום)
(כתבה אלמנתו מלכה-קוקה לבית אלמן)
יצחק
נולד בסוצ'בה ב 24.1.1921 להורים זלמן וסופי פלנבאום. הם גרו ברחוב פטרו
ררש והתפרנסו בכבוד מחנות הבדים שהיתה להם. משפחת פלנבאום היתה מעורבת
מאוד בחיי שאר ענפי המשפחה בעיר (משפחת ד"ר הרמן, משפחת יוסי לנדמן, משפחת
יוסף פישלר, משפחת רורליך ומשפחת הרש בקר). כולם הוגלו יחד עם כל יהודי
העיר בסתיו 1941 לטרנסניסטריה ושוכנו בשארגורוד.
יצחק אילן (איזיו פלנבאום)
יצחק
נשלח לטריהטי לעבודות כפייה בבניית גשר על נהר הבוג המפורסם. הוא הצליח
לברוח יחד עם קבוצה שחזרה לשארגורוד, אך שלטונות הז'נדרמריה רצו להחזירם
ואז היתה צפויה להם סכנת הוצאה להורג בידי הגרמנים. במאמצים גדולים והרבה
שוחד הצליחו להמתיק את הגזירה והאנשים נשלחו לעבודות כפייה למקום אחר -
לחפירת כבול בטולצ'ין. יצחק ברח שוב ביחד עם חלק מהקבוצה, יוצאי סוצ'בה.
חלק מהם (כמו שמלצר ובקר) נתפסו תוך כדי הבריחה ונרצחו. יצחק שהסתתר ביום
בשדות התירס והתקדם בלילות בלבד, הצליח להגיע לשארגורוד כשהוא חולה
בחולירע.
עם חזרתם של היהודים מטרנסניסטריה לסוצ'בה היה יצחק לפעיל
בתנועת הנוער הציונית "דרור הבונים" ובתקופה זו נפגשנו והתחתנו. חיש מהר
התקדם יצחק להנהגה הארצית של התנועה והיה למזכיר כללי של תנועת דרור של
חבל רֶגַט (כשפולי בלומנטל היה מזכיר התנועה בטרנסילבניה). יצחק פעל
להכשרת חלוצים לקראת עלייתם ארצה בעוד אנחנו נשארנו בין האחרונים. כשנאסרה
פעילות התנועות הציוניות ברומניה, התחילו מעצרים של מנהיגיהן ושליחים של
עלייה ב' ארגנו את בריחתם של 11 מפעילי התנועות, דרך רכבת שנעצרה בתחנה של
בראשוב עם עולים יהודים מצ'כיה בדרכם לישראל. אנחנו היינו בקבוצה זו שעלתה
על הרכבת עם ניירות של יהודים צ'כים וכך, דרך קונסטנצה, שם עלינו על
האונייה "טרנסילבניה"' הצלחנו לעלות לארץ.
בארץ השתקענו בעין זיתים שם
נולדה בתנו אביטל (טלי). היינו בקיבוץ עד שהתפרק ב 1953, עקב חוסר בחברים
והעדר קליטה חדשה. עברנו להרצליה ויצחק הצטרף למערכת הביטחון ושם שירת את
המדינה. בתקופה שבין 1965 ועד 1969 היה לקונסול ישראל בניו יורק ובסיומה
חזר למערכת הביטחון. עם פרישתו לפנסיה מוקדמת מהמערכת הצטרף להנהלת "שיכון
ופיתוח" ושם עבד עד שנפטר באופן פתאומי בגיל 62 ב 24.4.1983. יצחק השאיר
אותי בלעדיו אך לא לבד - יש לנו שלושה נכדים שזכו להכירו. כיום אני גם
סבתא רבא לנינה שלנו - הילי.
כתבה בתו ד"ר אביטל (טלי) קורנשטיין אילן אבא
היה ועודנו דמות מרכזית בחיי. כאילו לא עברו 23 שנים מאז נפרדנו. בכל צומת
דרכים של חיי מאז אני מנווטת על פי הדרך שלמדתי ממנו - ניתוח העובדות
הידועות, האפשרויות השונות והחיוב והשלילה שבכל אחת. כך עשיתי כשעלתה
האפשרות לחזור וללמוד, ואני חושבת שהוא היה מרוצה מכך שחברתי לבעלי בעולם
האקדמי בנוסף לחיי המשפחה המלוכדת שלנו. הוא ואימא היוו דוגמה ורף גבוה
בזוגיות שלהם ואני חושבת שאנחנו לא מפגרים אחריהם.
בהיותי בת יחידה
הייתי אמורה להיות עטופה בצמר גפן. הורי, ובעיקר אבא, השכיל ברוב תבונה
לאזן בין חום ואהבה ללא גבולות לבין הצבת אתגרים ודרישות. אף פעם לא נמנע
ממני לצאת לפעילויות בית ספר או תנועת נוער. תמיד נדחפתי למימוש היכולות
שחשב שיש בי. כשנולדו ילדי התגלה כסבא "מטורף" ומכור טוטלית. דבר לא היה
יכול להסיט את תשומת לבו המלאה בזמן בילויו עם הילדים. הגיע הזמן שבו בעלי
רפי ואני היינו צריכים להתמקח אתו כדי לבלות זמן עם הקטנים בסופי שבוע.
בננו הבכור, גל, הושפע עמוקות מהזמן שבילה עם סבא והולך בדרכו - הן ברמה
האישית והן המקצועית. דנית, התפתחה לאישה צעירה מרשימה ביותר - גם
ביופייה. יש לה עומק מחשבה, רגישות לזולת ויכולות אינטלקטואליות אדירות.
אורי - שהיה בן פחות משנה כשאבא נפטר - הוא ההפתעה הגדולה של סבא. בחור
צעיר, יפה תואר, מוכשר במחשבים ובישול. אבא היה גאה כל כך להכיר את דור
ההמשך שלו וכיצד התממשו חלומותיו עבורם. בכל אירוע של שמחה איננו יכולים
שלא להרהר בו ובמשמעות שהיתה לו אם היה איתנו - במיוחד בשנתיים האחרונות
מאז נולדה נכדתי - נינתו.
|
