אלה שהיו עמנו ואינם עוד
יוסף שכטר ז"ל
על יוסף שכטר ז"ל (כתבה אלמנתו פנינה שכטר וערך מאיר קוסטינר)
יוסף
- אביו של אבי, גדל בבית ספוג תורה וחסידות. אביו ר' ברוך זצ"ל ידוע היה
בהתמדתו ובמסירותו ללימוד תורה. יוסף זכה ללמוד בחדר רק עד גיל 11. אז
החלו פרעות ביהודי בוקובינה שאילצו את היהודים להילחם על קיומם.
בני
משפחתו של יוסף הסתתרו ביערות בוקובינה. שם נורתה אמו למוות כשהיא מסוככת
בגופה על בנה הצעיר ומצילה את חייו. יוסף שותת דם ניצל בחסדו של בורא
העולם והמשיך להיאבק על קיומו. שנות בחרותו עברו עליו תוך כדי מלחמת העולם
השנייה כשביהודי אירופה נערכת שואה שגדעה שליש מהעם היהודי.
בשנת 1948
עלה על אוניית המעפילים "אקסודוס" ולאחר טלטולי אינסוף הגיעה האונייה
ארצה. היישוב היהודי בארץ עמד אז לפני המערכה הקשה ביותר - מלחמת הקוממיות
- ויוסף התגייס מיד לצה"ל. הוא נלחם בלטרון, שם התחולל אחד הקרבות המרים
ביותר במלחמת העצמאות. יוסף נפצע פצעים קשים בקרב, ותקופה ארוכה שכב מחוסר
הכרה, רק בנס חזר לאיתנו.
בביתו החם שררו אהבה ורעות והבית הפך לסמל
שהשכינה שוררת בו. את שלושת ילדיו חינך לאהבת תורה ויראת שמים. חפצו
ורצונו היה ללמד את ילדיו את ערכי היהדות - תורת ישראל ומצוותיה, דבר שלא
זכה לו בעצמו מחמת הפרעות ומלחמת העולם.
כשהוא עוד צעיר לימים תקפה
אותו מחלה קשה שהכריעה אותו. למרות סבלו הרב ולמרות שידע את חומרת מצבו
נהג להשיב לשואלים לשלומו כשחיוך נסוב על פניו - כי הוא מרגיש ב"ה טוב. כל
דאגתו היתה שלא להטריד ולצער איש. בכ"ג בסיוון תשמ"א השיב את נשמתו הטהורה
לבוראו והוא רק בן 53 שנים.
כעבור שלוש שנים ויומיים, בכ"ה בסיוון
תשמ"ד, מת מפצעיו שנפצע בפעולה צבאית בלבנון בנו אבי, והוא רק בן 20.
פנינה אמו נאלצה להתמודד לבד עם הכאב של השכול וכתבה שיר בפרוזה לזכר בנה.
את השיר "לאבי מאימא" הקריאה פנינה בקונגרס המשוררים העולמי שהתקיים בחיפה
בספטמבר 1992 וזכה להד עצום. להלן שורות מעטות משירה:
"...הכיפה שלך מונחת על שולחן הכתיבה שלך,
כדור הקלצ'ניקוב טבע בה חור ענק...
...בראשך היפה, עם התלתלים השופעים שכה אהבתי,
השתילו צינורות מתוחכמים, שהובילו מוגלה לתוך שקיות פלסטיק.
...עיניך היפות הביטו בלי לראות דבר...
...איננו יודעים: האם סבלת ייסורי תופת?
האם נשמתך ידעה, שבגיל פחות מ 20 שנה
אתה עתיד להגיע לארץ הרקיעים, לזיו הקדושה במרומים?
...בבית החולים מעין דמעותיי הלוהטות
השאירו אותך באותו מבט בוהה...
30 יום נאבקו השמים והארץ, עליך, עד שמלאך המוות הביא
את בשורתו שלעולם, לעולם, לעולם לא נראה אותך שוב...
פעמים אני נכנסת לחדר שלך... הכיסא שלך ריק
אני מביטה וחולמת בהקיץ... כעת מעט
שנותיך, שהוקפאו בתמונות הם רוב עיסוקי...
...אני קרועה ברגשותיי, כלואה בכאבי, הכאב שבאובדן.
אביל'ה, אביל'ה, אביל'ה."
|
